קריאה ב"מנבר אלערב" הופכת את הצל למפתח לרומן של אחלאם מסתע'אנמי: הגוף נוכח מבחינה חומרית ונעדר מתודעת האחרים, והפער בין שתי הנוכחויות הוא מה שהסיפור נבנה עליו

הפתיחה: דואליות אחת שדרכה נקרא הרומן כולו

הקריאה הזאת יוצאת מבחירה מתודית ברורה: לקרוא את הרומן “זיכרון גוף” של אחלאם מסתע’אנמי דרך דואליות אחת, היא הנוכחות וההיעדר, ולהעמיד את הגוף במרכזה. במסגרת זו נחשב הרומן דוגמה בולטת לסיפורת הערבית בת זמננו העוסקת בממדיו הנפשיים והגופניים של האדם במאבקו עם הזיכרון, האהבה והזהות. הגוף אצלה אינו דבר חומרי שמתארים אותו, אלא מרחב סמלי שבו נאגרים המתחים: בין מה שאירע ובין מה שנשלף מחדש, ובין העצמי ובין סביבתו המכירה אותו או שוכחת אותו.

הגוף הנוכח־הנעדר: להיות קיים ולא להיות בתודעתו של איש

הקריאה מנסחת את הפרדוקס המרכזי שלה כך: שהגוף קיים בעולם החומרי ובה בעת נעדר מן התודעה הקולקטיבית והרגשית של הסובבים אותו. לשם כך היא נעזרת בנעמי וולף, הרואה שהגוף בספרות המודרנית מייצג פעמים רבות את זירת המאבק בין העצמי ובין העולם החיצון, ולכן הוא מיטלטל בין קיום להיעדר. אליה היא מצרפת את אדוארד סעיד במה שכתב על הניכור והזהות, שם הופך הגוף לבמה של זרות כאשר נקטע הקשר שלו עם עצמו ועם סביבתו. לאורה של תפיסה זו קוראת הקריאה את דמותה של חנאן ואת מראתה הגופנית, הזוכרת ושוכחת בעת ובעונה אחת.

הצל: מה שנותר אחרי שבעליו חולף

המקורי שבדברים בקריאה הזאת הוא הטיפול שלה בצל. אצלה אין הוא הארכה חזותית של הגוף, אלא הארכה של הזיכרון ושל הזהות: עקבה שמותיר הגוף במקום ובזמן ונשארת קיימת גם אחרי שבעליה נעלם. כאן היא מזמנת את ז’אן פול סארטר כדי לומר שהיעדרו הממשי של הגוף אין פירושו היעלמותו של האדם, שכן רישומו הנפשי והחברתי נותר נוכח אצל מי שהכירו אותו. מכאן הופך הצל ברומן לכלי של התבוננות עצמית: באמצעותו משחזרות הדמויות את תחושותיהן ומנסחות מחדש את שחלף מיחסיהן, וכך נפגשים הגוף, הזהות והזיכרון בנקודה אחת.

המבנה הסיפורי: שהסיפור ייבנה על אותו פער עצמו

הקריאה אינה מסתפקת במעקב אחר הדואליות בתכנים, אלא גורסת שהרומן גילם אותה בדרך בנייתו. היא מפנה לטודורוב באומרו שהרומן המודרני מקים פעמים רבות את הנרטיב שלו סביב הפער בין נוכחות הדמות בגופה ובין היעדרה במשמעותה. לדעתה נקטה מסתע’אנמי סגנון המערבב סיפור פנימי בחיצוני כדי לשקף מצב של ניכור נפשי וגופני גם יחד. הדבר בא לידי ביטוי בסצנות שבהן משתלב הזיכרון במציאות, שם הופך ההווה למראה של הנעדר, והנעדר נותר נוכח דרך רישומו בגוף, בשפה ובזיכרון.

סיכום: רשת סמלית ולא מפתח אחד

הקריאה מגיעה למסקנה שהגוף, הצל, הנוכחות וההיעדר אינם נקראים כרכיבים נפרדים, אלא כרשת סמלית שזורה המשקפת את מאבק האדם עם עצמו, עם זיכרונו ועם זהותו. ניתוח הדואליות הזאת מבהיר כיצד נע הרומן בין המישור החומרי ובין המישור המופשט, ובין המציאות ובין הזיכרון, ומציע חוויית סיפור הפתוחה להתבוננות פילוסופית ונפשית. הגוף הנעדר חומרית נוכח סמלית, והצל עד למה שכבר אינו קיים — ובכך הופך הרומן, בעיני בעל הקריאה, לדוגמה למה שהגיעה אליו הספרות הערבית המודרנית בטיפול בשאלות הללו.