מורי בתי הספר הנוצריים העצמאיים מקבלים פחות מעמיתיהם הממשלתיים
קריאה שפורסמה ומופנית אל חברי הכנסת הערבים ואל מי שיישא באמון הזה בימים הקרובים, ובה בקשה שסוגיית בתי הספר הנוצריים העצמאיים — ובראשם היסודיים שבהם — תונח בראש סדר היום מן הימים הראשונים. נושאה הוא שמורים ומורות שכילו שנים בהוראה מקבלים משכורות זעומות הנופלות בהרבה ממשכורות מקביליהם בבתי הספר הממשלתיים, ושאין זו אשמת המורה ולא אשמת בית הספר, אלא תוצר של שנים ארוכות של קיפוח בתקציבים ובתמיכה הממשלתית. בעל הקריאה מזכיר כי בתי הספר האלה הוציאו מקרבם רופאים, מדענים, מהנדסים וסופרים, ותובע תקציבים הוגנים ושכר השומר למורה על מעמדו, בהגדירו את העניין כסוגיה של צדק ושוויון ולא כסוגיה של עדה.
אל מי הופנתה הקריאה ומה היא מבקשת
קריאה שפורסמה פנתה אל חברי הכנסת הערבים, ואל מי שיישא באמון הזה בימים הקרובים, מתוך משאלה שמספרם יהיה גדול וקולותיהם חזקים יותר, ושאותם קולות יהפכו לכוח משפיע בעיצוב ההחלטות. הבקשה המסוימת שבה היא שסוגיית בתי הספר הנוצריים העצמאיים תונח בראש סדר יומם מן הימים הראשונים, ושתינתן תשומת לב לשלב היסודי שבהם במיוחד.
הסוגיה כפי שמציג אותה בעל הקריאה
הסוגיה היא בעיקרה סוגיית שכר. שכן ישנם — לפי מה שאומרת הקריאה — מורות ומורים שכילו שנים מחייהם בהוראה ובחינוך ועובדים במסירות ובאחריות, אלא שמה שהם מקבלים הן משכורות זעומות הנופלות בהרבה ממה שמקבלים עמיתיהם בבתי הספר הממשלתיים. הקריאה ממהרת לשלול את האחריות משני הצדדים הקרובים ביותר: אין זו אשמת המורה, ולא אשמת בית הספר, אלא תוצאה של שנים ארוכות של קיפוח בתקציבים ובתמיכה הממשלתית.
מדוע דווקא בתי הספר האלה
הקריאה משיבה על מה שעלול להשתמע מכך שהדרישה היא זכות יתר לקבוצה, ואומרת שבתי הספר האלה אינם שוליים בחברה ואינם מוסדות המחפשים זכויות יתר. נימוקה לכך הוא הרישום שלהם: דורות שסיימו בהם ובהם הרופא והמהנדס, המדען והסופר ובעל הכישרון, וכך דרכם עד היום. היא מוסיפה שהם תרמו לבניין האדם ולבניין החברה גם יחד, ושנשאו את שליחותם החינוכית דור אחר דור. מכאן היא מנסחת את שאלתה: כיצד נדרש ממורה לתת את מיטבו ולשאת בשליחות בניין האדם, ואז מופקר לחיים קשים במשכורת שאינה שקולה לנתינתו.
הדרישה כפי שהיא מנוסחת: צדק ולא עדה
הקריאה קוראת לתקציבים הוגנים, לזכויות הוגנות ולשכר השומר למורה על כבודו ועל מעמדו, ומתעקשת למסגר את העניין כסוגיה של צדק ושוויון ולא כסוגיה של עדה או של קבוצה. היא רואה שההשקעה בבתי הספר האלה היא השקעה באדם, במדע ובעתידה של הארץ כולה, ושהגיעה העת ששנות ההדרה ייפסקו. היא חותמת בפנייה אל חברי הכנסת בהיותם ניצבים בפני הזדמנות ואחריות בעת ובעונה אחת: שיהיו קולו של המורה שאין לו קול, ושירימו את התיק הזה גבוה עד שייעשה צדק.
