השם הבדוי הופך את המחלוקת הלגיטימית לפגיעה
מאמר שפורסם במדור הדעות עוסק בתופעה שהוא מתאר כקיימת בכל חברה: אנשים שאינם רואים בהצלחת זולתם אלא גריעה מעצמם, וכך הופך כישלונם להשיג את מבוקשם לשנאה כלפי מי שהתאמץ והצליח. הכותב אומר כי חומרת התופעה מוכפלת כשהיא חוסה מאחורי שמות בדויים וחשבונות אלמוניים ברשתות החברתיות, ואז נעשית המחלוקת הלגיטימית פגיעה, הביקורת נעשית השמצה, וחופש הביטוי נעשה כלי לפגוע בכבודם של בני אדם. לדעתו התנהגות זו אינה מעידה על כוח אלא חושפת חוסר יכולת להתמודד עם ההצלחה בטיעון ובהישג, ונזקה פוגע בחברה עוד לפני שהוא פוגע במי שהם מכוונים אליו. והוא חותם בעצה לחרוצים: הניחו לתוצאות לדבר בשמכם.
חוסר אונים שהופך לשנאה
המאמר יוצא מתיאור כללי שאינו מתייחס לחברה מסוימת: בכל חברה יש מי שאינו מסוגל להתגבר על טינותיו, ומי שאינו רואה בהצלחת האחרים אלא גריעה מעצמו. והמנגנון שהכותב משרטט למעבר הזה פשוט ומדורג: חוסר היכולת להגשים את החלומות האישיים הופך לשנאה כלפי כל מי שהתאמץ והצליח, ואחר כך הופכת השנאה לניסיון מתמיד לפגוע במי שבנו לעצמם מקום בעמלם, בעבודתם ובהתמדתם. כלומר, הבעיה לשיטתו מתחילה בפנים לפני שהיא מופנית החוצה.
כשהמסכה נעשית כלי
משם הוא עובר אל מה שהוא רואה כגורם המכפיל את החומרה: הסתתרותה של התנהגות זו מאחורי שמות בדויים וחשבונות אלמוניים ברשתות החברתיות. ובנקודה זו נהפכים שלושה דברים להיפוכם בניסוחו של הכותב: המחלוקת הלגיטימית נעשית פגיעה, הביקורת נעשית השמצה, וחופש הביטוי נעשה אמצעי לפגוע בכבודם של אחרים. ופסיקתו על כך היא שאין בזה עדות לכוח ולא לאומץ, אלא הוא חושף על פי רוב ריקנות פנימית וחוסר יכולת להתמודד עם ההצלחה בטיעון ובעשייה.
המחלוקת זכות והכבוד אינו מותנה
והכותב מציב מול התנהגות זו עמדה שהוא מכריז עליה בשם עצמו. המחלוקת בעיניו היא זכות, ריבוי הדעות הוא תופעה טבעית בחברות חיות, וכבוד האדם אינו צריך להיות מותנה בהסכמתנו עמו. ולכן — כדבריו — לא עשה את מחלוקתו עם איש עילה להשפילו או להשמיצו. והוא מסמיך זאת לכלל שהוא מנסח במשפט אחד: מי שבוטח בעמדתו אינו זקוק להפיל אחרים כדי להוכיח את עצמו. ומוסיף על כך שהשירות לחברה אינו בשתיקה נוכח הליקוי ולא בחיפוי על שגיאות, אלא בתרומה לחשיפתן ובעבודה לתיקונן.
מה שהשם הבדוי אינו מסתיר
ובפסקה שבה הוא מסכם את חוויתו הוא אומר כי המסכות אינן מחזיקות מעמד, וכי האמת עשויה להתאחר אך אינה מתה. והוא מסביר זאת בהבחנה מדויקת: בני אדם מסוגלים להסתתר, ואילו עקבות מעשיהם אינן מסתתרות; והמילים עשויות להימחק מן המסכים, אבל אמיתתן נשארת בזיכרון החברה. ואחר כך הוא מעביר את הנזק ממעגלו האישי אל מעגל רחב יותר, שכן הוא רואה שמי שעושה את השנאה למפעל ואת הפגיעה לאמצעי אינו מזיק למי שהוא מכוון אליהם כשיעור שהוא מזיק לחברה שהוא חי בתוכה, משום שהתפשטות תרבות ההשמצה מאבדת לחברה משהו מביטחונה בעצמה ומיכולתה להתקדם.
עצה לחרוצים ומשאלה לאחרים
והוא חותם בפנייה כפולה. אל כל מצליח חרוץ הוא אומר: אל תיתן לרעש השונאים לגזול ממך את שלוות הדרך, ואל תייגע את עצמך בשכנוע מי שהחליטו לראות בך רק את מה שהם רוצים, ולא בתגובה על כל פגיעה, והמשך בעבודה והנח לתוצאות לדבר בשמך — שכן ההיסטוריה, לדעתו, אינה שומרת את שמותיהם של מי שכילו את חייהם בהשמצה אלא את שמותיהם של מי שהותירו חותם בחיי בני אדם. ואילו לאלה שבחרו בדרך האחרת הוא מפנה משאלה בנוסח שקט: שיאריכו ימים עד שימצאו די זמן לעשות חשבון נפש עם עצמם, ועד שיגלו שהחיים רחבים יותר מן השנאה.
