מאמר המחבר ביקור בחומת ברלין ביום השנה השישים וחמישה להקמתה לתוצאת הבחירות בסקסוניה-אנהלט: האבנים נפלו, והשאלה היא על חומות הנבנות בתודעה

התמונה הראשונה: מעבר בלא מחסום ובלא חייל

המאמר יוצא מעמדה אישית: ביקור בברלין לפני שבועות, שחל בעת שהעיר העלתה את זכר אחת מתחנותיה הקשות. שכן החומה שהוקמה שם הפרידה בין חלק מזרחי שבמעגל ההשפעה הסובייטית ובין חלק מערבי שניהלו המעצמות המערביות, והחיילים עמדו על מחסומיה ומנעו את המעבר. ואילו היום אומר הכותב כי עבר מן המזרח למערב ומן המערב למזרח בלא מחסום ובלא חייל ובלא חומה, עד שנדמו הגבולות ההם כאילו לא היו.

עובדות החומה כפי שהמאמר מביא אותן

והמאמר מציב לצד ההתרשמות עובדות מתוארכות. שכן החומה נבנתה ב-13 באוגוסט 1961 בהחלטת הנהגתה של מזרח גרמניה. ומערכתה וביצוריה בגבול השתרעו על פני כ-155 קילומטרים סביב ברלין המערבית, והיא נותרה 28 שנה סמל מסמלי המלחמה הקרה. אחר כך נפלה בדרכי שלום ב-9 בנובמבר 1989, ובעקבות זאת בא איחודה של גרמניה ב-3 באוקטובר בשנה שלאחר מכן. והכותב מזכיר כי מדריכים מטעם קרן חומת ברלין עומדים ליד שער ברנדנבורג כדי להשיב על שאלות המבקרים, וכי יש שם תערוכה פתוחה שכותרתה «מראות מן החומה».

התמונה השנייה: תוצאה במדינה מזרחית

ולאחר שבועות מן הביקור באו הבחירות במדינת סקסוניה-אנהלט והוסיפו להרהורו של הכותב ממד שתיאר כמדאיג. שכן מפלגת «אלטרנטיבה לגרמניה» הימנית הקיצונית השיגה תוצאה גדולה שבה עמדה בראש התמונה במדינה, ובפער רחב על פני האיחוד הנוצרי-דמוקרטי השמרני, וזכתה בעשרות מושבים בפרלמנט שלה. והמאמר רואה בכך יותר משינוי במפה המפלגתית, אלא סימן לתמורה בערכים ששלטו במדינה מאז תום מלחמת העולם השנייה.

הפרדוקס שעליו בונה המאמר את טיעונו

וטיעונו של הכותב עומד על פרדוקס: גרמניה שעשתה את חוויית הנאציזם לחלק מזיכרונה הפוליטי והמוסרי, והקימה אחרי המלחמה משטר דמוקרטי הנשען על החירויות ועל הפלורליזם ועל זכויות האדם, עדה היום לעלייתה של מפלגה המאמצת שיח נוקשה מאוד כלפי ההגירה והפליטים. והוא מעמיד את השיח הזה מול מדיניותה של הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל במשבר הפליטים הסורים לפני כאחת עשרה שנים, כשקראה למדינות אירופה לפתוח את שעריהן. והוא מציין כי המפלגות המרכזיות מסרבות לשתף פעולה עם המפלגה העולה ברמה הפדרלית.

הסתייגות שהכותב רושם על ההיקש שלו

אלא שהמאמר אינו מותיר את ההיקש ההיסטורי בלא סייג. שכן הוא מודה כי עליית המפלגה אינה מצטמצמת בתיק ההגירה לבדו, וכי היא נהנית מן החרדה החברתית והכלכלית ומאובדן האמון במפלגות המסורתיות. והוא אומר במפורש כי גרמניה של היום אינה גרמניה של שנות השלושים, וכי יש לה מוסדות דמוקרטיים חזקים וחוקה המגינה על המשטר הדמוקרטי ותודעה עמוקה של פשעי הנאציזם. אך הוא מוסיף כי ההיסטוריה עשויה לשוב לא בדמותה עצמה, אלא בדמות שאלות וחששות ושיחים שראוי לעצור אצלם מוקדם.

הסיום: מן החומה שמבטון אל החומה שבתודעה

והמאמר מגיע לכלל זה שהביקור בחומה אינו ביקור באתר היסטורי בלבד, וכי מסוכנות החומות היא זו הנבנית בתודעה ובשיח ובמבטו של אדם על זולתו. ומכאן הוא עובר אל המקומי: שכן הפלסטינים בארץ הזאת, בדבריו, סובלים מסוגים של חומות מבטון ומצבאיות ומברזל, ומהן שהן בתודעה ובשיח. והוא חותם בהערה על התקשורת הישראלית המותחת ביקורת על עליית הימין במדינה גרמנית ומתעלמת בה בעת, לדעת הכותב, ממה שמנהיגיה עושים כלפי תושביה הילידים של הארץ.