דעה: שתיקה בעת ההמנון היא זכות דמוקרטית ולא בגידה

המאמר גינה את המתקפה נגד הכדורגלן הערבי ענאן ח'לאילה בשל הימנעותו משירת ההמנון הישראלי, וטען כי עמדה זו אינה משקפת משבר אצל השחקן אלא חושפת כשל עמוק בהבנת מושג האזרחות בישראל. המחברת הדגישה כי הדרישה לבחור בין הזהות הערבית לאזרחות הופכת את החוזה האזרחי לנוסחת כניעה הדורשת ויתור על העצמי, במקום לכונן יחסים המבוססים על שוויון אמיתי בין כל האזרחים.

היא הבהירה כי הדיון סביב שירת ההמנון הוא פוליטי ומוסרי ולא משפטי, שכן אין בספר החוקים הישראלי סעיף המחייב כל אזרח, ערבי או יהודי, לשיר את ההמנון הלאומי. היא הדגישה כי רבים מתייחסים לסוגיה זו כמדד לנאמנות לאומית, בעוד המציאות מאשרת כי חופש הביטוי כולל גם את הזכות להימנע מביטוי, עיקרון שהמערכת המשפטית במדינות דמוקרטיות מגנה כערך יסוד של המשטר.

היא ציינה תקדים משפטי חשוב בדמות עמדתו של השופט סלים ג'ובראן, השופט הערבי הקבוע הראשון בבית המשפט העליון, שהצהיר על אי-יכולתו לשיר את ההמנון בשל תוכנו המדבר על הנשמה היהודית. היא ציינה כי סגן נשיא בית המשפט דאז, אליקים רובינשטיין, הגן על זכותו של השופט לעמוד בכבוד בעת ההמנון ללא שירה, והדגיש כי ההחלטה היא אישית ואין לכפות על אדם לדקלם מילים שאינן משקפות את שורשיו או מדברות אל ליבו.

היא תהתה על ההיגיון שהופך שחקן כדורגל לחשוד בבגידה בשל אימוץ אותה עמדה שאימץ שופט בפסגת מערכת המשפט הישראלית. היא סברה כי הבעיה המהותית טמונה באופיו של ההמנון עצמו כסמל לאומי יהודי מפורש שאינו משקף ערכי אזרחות משותפים, מה שהופך לטבעי שאזרחים ערבים פלסטינים לא יחשו שייכות למילים המתמקדות בכיסוף ובחלום היהודי ללא התחשבות בשונות החברתית.

היא סיימה בהדגשה כי חברה דמוקרטית בוגרת נמדדת ביכולתה להכיל מי שאינם שרים את ההמנון, ולא במספר הזמרים. היא קראה לראות בהגנה על זכותו של הערבי לשתוק הגנה על עיקרון דמוקרטי המונע קשירת האזרחות לויתור על הזהות, והצביעה על כך שהפיכת השתיקה לאשמה משקפת משבר אמון אצל הרוב הדורש כבוד לסמליו בעודו מסרב להעניק למיעוט את אותה זכות לשמור על הנרטיב ועל הזהות שלו.