סאלח נג'ידאת: מדוע הדרשן והמומחה אינם עובדים יחד בכלא?
ד"ר סאלח נג'ידאת מעלה במאמר שפרסם «כל אל-ערב» שאלה על מקומו של איש הדת בתוכניות השיקום של עבריינים ובני נוער לעומת הפסיכולוג והעובד הסוציאלי. הוא נסמך על מחקרים שנערכו בארצות הברית ואומר כי אחדים מהם מצאו קשר בין השתתפות אינטנסיבית בתוכניות דתיות בתוך בתי הסוהר ובין ירידה בסיכוי לחזור לפשיעה, וכי אחרים איתרו השפעה על שינוי ערכים והתנהגות. הוא מציין כי שירות בתי הסוהר הישראלי מכיר אף הוא תוכניות שיקום בעלות תוכן דתי, וכי מחקר שפורסם בתוך חומריו עסק בתוכנית לשיקום אסירים יהודים. הוא מבחין בין שלוש דרכי גישה: הפסיכולוג מטפל במניעים, העובד הסוציאלי מטפל בנסיבות המשפחתיות, ואיש הדת פונה אל המצפון, אל החזרה בתשובה ואל השבת העושק. ואז הוא דוחה את נוסחת ההעדפה ביניהן, ומגיע לכך שהעונש לבדו עשוי לעצור את האדם לתקופה בלי להבטיח את שינויו מבפנים, ושהנדרש הוא תוכנית משולבת המאחדת טיפול פסיכולוגי, שיקום חברתי, חינוך וליווי משפחתי לצד הדרכה דתית.
שאלה מעשית ולא פולמוסית
הכותב יוצא ממטרה שהוא מצהיר עליה: חיפוש דרכים חדשות שיבלמו את הפשיעה וישקמו את מי שנכנס למעגל הסטייה מבין הצעירים ובני הנוער. ובתוך המטרה הזאת הוא מעלה את שאלתו על יכולתו של איש הדת להשפיע על האסיר לעומת העובד הסוציאלי והפסיכולוג. וההערה הראשונה הראויה לרישום היא שהשאלה מוצגת כשאלה מעשית הנוגעת ליעילותם של כלי השיקום, ולא כפולמוס בין הדת ובין המדע. ולכן אין הכותב בונה את טיעונו על טענה אמונית, אלא הולך ישירות אל מה שאומרים המחקרים — וזו בחירה שקובעת את אופיו של הדיון כולו ועושה אותו בר-בדיקה.
מה שהמחקרים אומרים ומה שאינם אומרים
הכותב מצביע על מחקרים שנערכו בארצות הברית ולפיהם לתוכניות הדתיות בתוך בתי הסוהר עשויה להיות השפעה חיובית על התנהגותם של אסירים אחדים ועל נכונותם להשתלב מחדש לאחר השחרור. והוא רושם שתי תוצאות: קשר שמצאו מחקרים אחדים בין ההשתתפות האינטנסיבית בתוכניות האלה ובין ירידה בסיכוי לחזור לפשיעה, והשפעה שאיתרו אחרים על שינוי ערכים והתנהגות. וראוי לשים לב למילים שבהן משתמש הכותב עצמו, שכן הן זהירות: «אחדים» מן המחקרים, ו«אחדים» מן האסירים, ו«עשויה» להיות. והוא מוסיף סייג שלישי חשוב באומרו כי הערכות אחדות מצאו קשר לירידה בחזרה לפשיעה בייחוד כאשר התוכניות היו כרוכות בהדרכה, בליווי ובתמיכה לאחר השחרור — כלומר שההשפעה המיוחסת לתוכנית הדתית מותנית במה שמלווה אותה.
שלוש דרכי גישה אל אותו אדם עצמו
לב הטיעון אצל הכותב הוא ששלוש דרכי הגישה אינן מתחרות משום שאינן פועלות באותו מקום. הפסיכולוג מסייע לאסיר להבין את מניעיו ואת בעיותיו, העובד הסוציאלי מטפל בנסיבותיו המשפחתיות והחברתיות, ואילו איש הדת פונה אליו מפתח אחר: המצפון, החזרה בתשובה, יראת האל, השבת מה שנלקח מן הבריות בעושק, נשיאה באחריות, ולאחר מכן הזדמנות שבה יחדש את חייו. והכותב מנסח את הרעיון ניסוח ברור: שמי שביצע עבירה אינו זקוק רק לדעת שהחוק אוסר עליה, אלא זקוק גם להשתכנע מבפנים שמה שעשה הוא טעות. והוא סבור שהמילה הזאת מתחזקת ביעילותה כאשר הנמען הוא צעיר או נער שעדיין מצוי בשלב בניית אישיותו וערכיו — וזו נקודה הנוגעת למוסדות הטיפול בנוער בפרט.
תקדים בתוך מוסדות הענישה
הכותב משיב למי שעשוי לראות ברעיון דבר זר למוסד הענישה, ומזכיר שהוא קיים בו כבר בפועל. בבתי הסוהר האמריקאיים יש תוכניות בעלות אופי דתי המשלבות לימוד דת, הדרכה רוחנית ומפגשים המתקיימים ביחידות ובקבוצות. ובהקשר הקרוב יותר הוא אומר כי הניסיון הישראלי מכיר אף הוא תוכניות שיקום בעלות תוכן דתי, ומפנה למחקר שפורסם בתוך חומרי שירות בתי הסוהר ועסק בתוכנית לשיקום דתי של אסירים יהודים, שמטרתה לסייע להם להתמודד עם החזרה לחברה לאחר השחרור. והבאת שתי הדוגמאות יחד משרתת מטרה בבניית המאמר: שמה שהוא מציע אינו חידוש בלא תקדים, אלא הרחבה של פרקטיקה הנהוגה בשתי מערכות ענישה שונות.
מן ההעדפה אל הצוות האחד
הכותב מגיע לדחיית ניסוח השאלה שבה פתח. השאלה האמיתית אצלו אינה מי משניהם טוב יותר, אלא מדוע לא לצרף ביניהם. וטיעונו הוא שמי שביצע עבירה הוא אדם מורכב, ושהפשע נובע לעיתים רחוקות מגורם אחד, ולכן הדרך היעילה ביותר היא תוכנית משולבת הכוללת טיפול פסיכולוגי, שיקום חברתי, חינוך וליווי משפחתי לצד הדרכה דתית. והוא מתנה על איש הדת תנאי מפורש: שמטרת כניסתו לבית הסוהר או למוסד הנוער לא תהיה השמעת דרשות, אלא לחולל שינוי ממשי באישיותו של האסיר עד שיודה בטעותו, יישא באחריותו ויבקש מחילה ממי שעשק. והוא מסכם את עמדתו כלפי העונש במשפט נחרץ: שהוא עשוי לעצור את האדם לתקופה אך אינו מבטיח שישתנה מבפנים. ולכן הוא קורא לתפקיד גדול יותר לאיש הדת בתוך צוות מקצועי משולב, לא כתחליף למומחים. וכל זה הוא דעתו של בעליה, שפורסמה במדור הדעות.
