קריאה בשירו של נביל טנוס: מההמתנה לפעולה
ניתוח ביקורתי החוקר את מעברו של המשורר ממצב של ציפייה פסיבית להחלטה על התחלה מיידית תוך ניצול סמלי הטבע.
שירו של המשורר נביל טנוס, "בסוף ספטמבר", חורג מחוויית ההמתנה במשמעותה הישירה והופך לעימות עם הזמן ועם הזיכרונות והעייפות שהוא משאיר בנפש. המשורר יוצא מתמונה מרחבית פשוטה של עמידה בתחנת המתנה, והופך אותה למצב נפשי שאדם חווה בנקודת מפנה בין זמן שחלף לזמן עתידי שעדיין לא הגיע.
משמעות התמונה מתעצמת עם הכותרת המצביעה על רגע של מעבר בין העונות, מה שמתאים למצבו של המשורר העומד בין עבר שהוא נזכר בו לבין עתיד שמצפה לו. ספטמבר הופך בטקסט לסמל לזמן מתקדם ולשלב הדורש בחינה מחדש של מה שעבר ומחשבה על מה שנותר בדרך עבור האדם המחפש משמעות.
המשורר מנצל אלמנטים של הטבע כמו חורף, עננים ומי הים כדי לבנות את עולמו הנפשי. אלמנטים אלה קשורים לשלבי החיים ולהתמורות שבהם, כאשר החורף המתקרב קשור לענן, למים ולתקווה לגשם. הטקסט מציב את הטבע ואת העצמי במרחב אחד, כך שהענן ממתין למים בעוד העצמי ממתין לתקווה במצב של ציפייה משותפת.
תמונת הסתיו בולטת כסימן לנפילת הזיכרונות כשם שעלים נושרים מהעצים, מה שהופך את מעבר הגיל לדבר חזותי ומוחשי. מנגד, האביב מגיע כסמל להתחדשות ולתיקון הקצוות השחוקים והכואבים. תיקון זה מעניק לחוויה הזמנית ממד גופני ברור המשקף את השפעת הזמן על הגוף ועל הנפש יחד.
הקשר בין ההווה לעבר מתבהר בתיאור הבדידות הנוכחית הנובעת מהשפעות העבר הנמשכות. המשורר מסכם את יחסו לשלושת הזמנים בכך שהוא מתאר את העבר כעצב, את ההווה כמעורפל ואת העתיד כלא נודע. ביטוי זה מציג את התמצית הרגשית ישירות לאחר סדרה של דימויים ומטפורות מורכבות שקדמו לו במבנה הטקסט.
השיר עובר בהמשך מההרהור לפעולה באמצעות המעבר מהעתיד המצופה להווה האפשרי. המשורר מאשר את תחילת המסע עם מה שיש לו כעת, תוך שהוא רואה בזמן עדיין מקום לחלום. השיר מסתיים בחזרה על ההחלטה לא לעמוד עוד פעם, והופך את סיום הטקסט להצהרה פנימית על תחילתו של שלב חדש של תנועה ורצון.
