קריאה בדבריו של נתניהו כי «סופו של המשטר האיראני מתקרב»: נאום הרתעה המכוון פנימה ואל בעל הברית האמריקאי יותר משהוא תיאור של מציאות טהרן
עם התגברות המכות ההדדיות בין ארצות הברית לאיראן במיצר הורמוז, ותקיפת ספינות ומכליות נפט משני הצדדים, יצא בנימין נתניהו באמירה שלפיה סופו של המשטר האיראני מתקרב, בתארו את טהרן כחלשה ומדשדשת. אלא שקריאה פוליטית של הצהרה זו רואה בה מסר המכוון קודם כול אל הציבור הישראלי ואל בעלי הברית האמריקאים, שתכליתו לקבע תדמית של עוצמה ולהרתיע את היריב, ולא תיאור מדויק של מצבו של משטר שעדיין מחזיק בכלים לעמידה ולתמרון. הזירה הימית מצויה בשלב חדש של מתיחות: טהרן מדגישה את שליטתה במיצר ומאיימת בתגובה אלימה אם יימשכו התקיפות, וושינגטון ממשיכה ללחוץ על התנועה הימית האיראנית.
הזירה שבה נאמרו הדברים: מתיחות ימית בשלב חדש
מה שמתרחש במיצר הורמוז אינו עוד חילופי מסרים, אלא מכות הדדיות בין וושינגטון לטהרן שפגעו בספינות ובמכליות נפט אצל שני הצדדים. שלב זה של המתיחות הימית הוא הרקע הישיר לכל הצהרה היוצאת מן הזירה האיראנית היום, וזה מה שהופך את קריאת הדברים במנותק ממקומם לקריאה חסרה.
עמדות שני הצדדים: ריבונות מוצהרת על המיצר, ולחץ מתמשך על התנועה הימית
מצד אחד מדגישה איראן את שליטתה במיצר ומאיימת בתגובה אלימה אם תמשיך וושינגטון בתקיפותיה, ומצד אחר ממשיכה ארצות הברית ללחוץ על תנועת הספינות האיראנית. שתי העמדות הללו משרטטות משוואה פתוחה שאין בה הכרעה לאיש מן הצדדים עד לרגע זה, וזה מה שיש להעמיד לצד כל דיבור על התמוטטות קרובה של אחד מהם.
ההצהרה: חולשה, דשדוש וסוף מתקרב
בהקשר הזה בדיוק באו דבריו של בנימין נתניהו כי סופו של המשטר האיראני מתקרב, בצירוף תיאורו את טהרן כחלשה ומדשדשת. זו אמירה המציגה את עצמה כאבחנה של מצב היריב, אלא שמיקומה ברגע של הסלמה פתוחה פותח פתח לקריאה אחרת של תפקידה.
הקריאה הפוליטית: ציבור פנימי ובעל ברית חיצוני
הקריאה הפוליטית של ההצהרה גורסת שהיא מכוונת בעיקרה לשני גורמים: הציבור הישראלי בפנים, ובעלי הברית האמריקאים בחוץ. תפקידה אצל הראשון הוא חיזוק תדמית העוצמה, ואצלו ואצל השני גם יחד ביסוס היגיון ההרתעה כלפי איראן. במובן זה ההצהרה היא מעשה פוליטי מכוון ולא דיווח על עובדות, בייחוד משום שהמשטר הנדון עדיין שומר על כלים לעמידה ועל מרווח תמרון באזור.
סיכום: קרב מסרים ולא קרב עובדות
העולה מכל זה הוא שהדיבור על התקרבות סופו של המשטר האיראני נותר — חרף ההסלמה הימית והמתיחות הגוברת — שיח פוליטי המשרת את ההרתעה בפנים ובחוץ גם יחד. איראן עדיין מסוגלת לתמרן אזורית, ונתניהו מגייס את השיח הזה כדי לחזק את מעמדו הפוליטי ולהציג את ישראל בעמדת עליונות. ההצהרה על דרך זו שייכת לקרב המסרים ולא לקרב העובדות.
