מאמר מאת פדאא מרעי עבד אלהאדי מבחין בין ליווי ובין אימוץ בתיק הילדים חסרי המסגרת המשפחתית: חמישים וחמישה מתנדבים ושלוש משפחות מן החברה הערבית עד היום, וילדים בין גיל שלוש לשמונה עשרה במוסדות הפנימייתיים
פדאא מרעי עבד אלהאדי, רכזת החברה הערבית בתיק הילדים חסרי המסגרת המשפחתית, כותבת מאמר המעמיד זה מול זה את מה שהחברה הערבית אומרת על עצמה בפרק הערבות ההדדית ואת מציאותם של עשרות ילדים ונערים בני שלוש עד שמונה עשרה השוהים במוסדות פנימייתיים ובמקלטי חירום בעקבות הזנחה, נטישה או נסיבות משפחתיות ונפשיות שמנעו מהם להישאר במשפחותיהם. היא אומרת שהפנימייה, גבוהה ככל שתהיה יעילותה, נותרת מסגרת רשמית בעלת שעות עבודה, תפקידים מתחלפים וחוק המסיים את הטיפול בגיל שמונה עשרה. מכאן היא מציגה את פרויקט «הליווי המשפחתי והאישי», ומדגישה שאין הוא אימוץ, אינו מבטל את ההורים הביולוגיים ואינו מעניק אפוטרופסות משפטית. היא מציינת שהפרויקט מונה כיום חמישים וחמישה מתנדבים ומתנדבות ושלוש משפחות מלוות מן החברה הערבית.
הסיסמה מול המציאות
הכותבת יוצאת מאמירה שהחברה הערבית בארץ מתגאה בה: הבית הפתוח כאות מקוריותה, וערכי הערבות ההדדית שהיא מתפארת בהם. אחר כך היא מבקשת שיביטו בתמונה בלא ייפוי ובלא סיסמאות, ואז מתגלה מה ששוכן מאחוריה: עשרות ילדים ונערים, שגילאיהם נעים בין שלוש לשמונה עשרה, השוהים במוסדות פנימייתיים ובמקלטי חירום. הם הגיעו למסגרות האלה לאחר חוויות משפחתיות קשות — הזנחה, נטישה או נסיבות משפחתיות ונפשיות קשות — שמנעו מהם להישאר במשפחותיהם הביולוגיות.
מדוע אין הפנימייה מספיקה
אין הכותבת מתנגדת לפנימייה ואינה מטילה ספק ביעילות צוותיה, אך היא מתארת אותה כמות שהיא: מסגרת רשמית. והמסגרת הרשמית כפופה לשלושה גבולות שהיא מונה — צוות העובד בתוך שעות עבודה מוגדרות, ותפקידים המתחלפים ועמם מתחלפות הפנים שהילד הורגל אליהן, וחוק המסיים את הטיפול מרגע שמלאו לו שמונה עשרה. ואל מול הגבולות האלה היא מציבה את מה שהילד זקוק לו באמת: לא גג ומיטה וחדר בלבד, אלא שייכות, ואדם ששואל עליו בסוף היום או בסוף השבוע, ומשתתף עמו בשמחת החג, וזוכר את יום הולדתו.
מהו הליווי — ומה אינו
מן החלל הזה מגדירה הכותבת את פרויקט «הליווי המשפחתי והאישי»: קשר אישי בטוח ויציב הנבנה בחייו של הילד. אחר כך היא ממהרת לשלול שלושה דברים שעלולים להשתמע ממנו בטעות: הליווי אינו אימוץ, ואינו מבטל את תפקידם של ההורים הביולוגיים, ואינו מעניק אפוטרופסות משפטית ולא זכות פעולה ברכוש. ומה שנותר לאחר השלילה הזאת הוא עיקרו אצלה: משענת אנושית, ונוכחות קבועה בחייו של ילד הזקוק לדעת שהוא חשוב למישהו. ואין ההבחנה הזאת פרט טכני, שכן הערבוב בין ליווי לאימוץ הוא הדבר הראשון שמסיט משפחות מן ההתנדבות.
המספרים: חמישים וחמישה ושלוש
אחר כך עוברת הכותבת אל מה שהושג בפועל בפרויקט שהיא עובדת בו: חמישים וחמישה מתנדבים ומתנדבות, ושלוש משפחות מלוות, וכולם מן החברה הערבית. והיא קוראת את הסך הזה כחמישים ושמונה סיפורי שינוי ולא כמשבצת בטבלה בלבד. אלא שאין היא עוצרת אצל המספר אלא מודדת אותו במה שעומד מולו: הצורך בחברה הערבית, כדבריה, גדול מזה בהרבה. והמרחק בין מה שהושג ובין מה שנדרש הוא נושאו של המאמר כולו.
מחויבות ארוכה, ושאלה נסתרת אצל הילד
הכותבת מזהירה מפני קריאת הליווי כעבודה התנדבותית חולפת, שכן אצלה הוא מחייב בגרות, סבלנות ומחויבות הנמשכת זמן רב. והסיבה לכך נעוצה בילד עצמו: מי שהתנסה באכזבה עשוי לבחון את גבולות הקשר בראשיתו, ושאלתו הנסתרת שאינה נאמרת היא אם המלווה החדש יעזוב גם הוא ביום מן הימים. וכדי להתמודד עם זאת, אומרת הכותבת, מלווים את המתנדבים ואת המשפחות צעד אחר צעד: ריאיון מעמיק, והתאמה שקולה, והדרכה מקצועית מתמשכת המסייעת להבין את התנהגות הילד ולראות את הפחד החבוי מאחוריה, בתמיכת משרד הרווחה והביטחון החברתי.
הקריאה: מה שאינו נמחק ומה שאפשר להעניק
הכותבת חותמת בהגדרת מה שביכולתה של העמותה שהיא עובדת בה — «ילדים בסיכוי», הפועלת במסגרת משרד הרווחה והביטחון החברתי — ומה שאין ביכולתה. אין בידה למחוק את העבר הקשה שחיו הילדים האלה ולא להחליף את משפחותיהם הביולוגיות, אך בידה להעניק להם הווה אחר ועתיד בטוח יותר. והיא מתארת את פתיחת הבתים לילדים האלה — ולו בסופי שבוע מעטים או במפגש שבועי קבוע — כצורה הנעלה ביותר של ערבות הדדית. אחר כך היא מפנה את קריאתה למשפחות ולמתנדבים להצטרף, על יסוד שחברה הנותנת יכולה לתת יותר.
