נוואף א-טורי מנמק בעד השתתפות פלסטיני הפנים בבחירות לכנסת
אתר «כל אל־ערב» מפרסם במדור הדעות שלו מאמר של ד"ר נוואף עלי א־טורי מרהט, שבו הוא טוען בעד השתתפותם של הפלסטינים בפנים בבחירות לכנסת. והמאמר מעביר את השאלה ממקומה הרגיל: לא האם המציאות הפוליטית צודקת — שכן זו בעיניו אינה זקוקה לשכנוע — אלא מהו האמצעי המסוגל ביותר לצמצם את העוול ולמנוע מן הגזעניים יותר להחזיק לבדם בהכרעה. והוא נשען על שלוש טענות: שההימנעות אינה מותירה את המושב ריק אלא מאפשרת לזולתך לאייש אותו, שכל מושב נוסף משנה את חשבונות הרכבת הקואליציות ולפיכך ההפרש בין עשרה מושבים לחמישה עשר הוא ההפרש בין התנגדות להכתבת תנאים, ושסיעות קטנות הופכות ברגעי איזון קריטי לכוח מכריע. והוא מסתמך על ניסיון הרכבת הממשלה בשנת 2021 כראיה לכך שייצוג ערבי מצומצם במספרו הצליח להיכנס לחשבונות הקואליציה והשלטון, ללא קשר להערכת פרטיה. והכותב מצמיד לטענתו שני סייגים: שההשתתפות חייבת להישען על תוכנית ברורה ותנאים מוצהרים ופיקוח עממי מתמיד, ושתכליתה למנוע את הגרוע ביותר ולא להשיג צדק מלא בבת אחת.
שאלה המוחלפת בשאלה
הדבר הראשון שהמאמר עושה הוא שהוא משנה את השאלה המוצגת. שכן השאלה המוצגת בדרך כלל בדיון הזה היא: האם המציאות הפוליטית צודקת? והכותב סבור שתשובתה ברורה ואין הפלסטיני זקוק למי שישכנע אותו בהיקף האפליה שהוא מתמודד עמה, ושהצגתה בנוסח הזה אינה מועילה בדבר משום שאינה נפתחת אל הכרעה. ולכן הוא מציב במקומה שאלה אחרת: מהו האמצעי המסוגל ביותר לצמצם את העוול הזה ולהגן על החברה ולמנוע מן הכוחות הגזעניים יותר להחזיק לבדם בהכרעה? ומן ההחלפה הזאת נובע כלל השיפוט שלו: שהעמדה הפוליטית לא תימדד באצילות סיסמאותיה בלבד אלא בתוצאותיה בפועל. והוא רושם בה בעת הבנה למניעים הלאומיים והמוסריים שעשויים לעמוד מאחורי בחירת החרם, שכן מחלוקתו היא עם התוצאה ולא עם הכוונה.
מה קורה לקול שאין מצביעים בו
הטענה הראשונה במאמר היא טענה על הריק, ותמציתה שאין ריק קיים בבחירות. שכן המושב שמותירים הנמנעים אינו נשאר ריק אלא זולתם מאייש אותו; והפתק שאינו מוטל בקלפי אינו נשמר לבעליו, אלא הופך בחשבון המעשי ליתרה נוספת למי שמאורגן יותר ונוכחותו רחבה יותר. והוא נותן לכך תמונה מוחשית: אם ירד אחוז ההצבעה ביישובינו לא ישבתו מנגנוני השלטון ולא ייעצר ההליך הבחירתי, אלא ענייננו יוכרע בקולות זולתנו, ואז ימצא האזרח את עצמו מול ממשלה שלא השתתף במניעתה ומול פרלמנט שנחקקים בו חוקים הנוגעים בחייו ובזכויותיו. ועל זה הוא בונה מסקנה רחבה יותר: שההצבעה אינה אירוע פורמלי החוזר כל כמה שנים, אלא חוליה במאבק פוליטי שאינו נפסק.
חשבון המושבים והשפעתו על הרכבת הממשלות
ואילו הטענה השנייה חשבונית במראה ופוליטית בתוכן. שכן הגדלת אחוז ההצבעה משמעה מספר גדול יותר של מושבים המייצגים את החברה, וכל מושב שנוסף מחליף את החשבון שעליו נבנות הקואליציות, ומצר על המפלגות הקיצוניות את דרכן להשתלטות על הרוב. והכותב מנסח זאת בהשוואה מפורשת: ייתכן שההפרש בין עשרה מושבים לחמישה עשר הוא עצמו ההפרש בין ממשלה ימנית המחזיקה לבדה בשלטון ובין מציאות פוליטית שבה קולותיהם של חברי הכנסת הערבים נעשים גורם שאי אפשר לעקוף. והוא תומך זאת בכלל מן השיטות הפרלמנטריות: שהרכבת הממשלה או המשך קיומה עשויים להיות תלויים במספר מצומצם של מושבים. ואם תיעשה הסיעה הערבית חלק מן המשוואה הזאת — מתוך הקואליציה או בתמיכה מותנית מחוצה לה — היא עוברת ממעמד של הגשת התנגדויות למעמד של הכתבת תנאים.
מה שחבר הכנסת באופוזיציה מסוגל לו ומה שאינו מסוגל לו
וכאן מציב המאמר את משמעות כותרתו. שכן חבר הכנסת באופוזיציה נואם ומתנגד, ומגיש שאילתות, ונוכח בהפגנות, ומוקיע את מה שהוא רואה כעוול וכאפליה. ואלו תפקידים שהכותב מתאר כהכרחיים ואינו מתיר להמעיט בחשיבותם, אלא שהוא רואה אותם ככאלה שאולי לא יספיקו לבדם לשנות את ההכרעה. ואילו כאשר נעשה לקולה של הסיעה משקל בהרכבת הממשלה או בהפלתה, אזי אין הדרישות נשארות תחינות מוסריות אלא הופכות לתנאים פוליטיים הקשורים בעצם קיומה של הקואליציה. ומחזק את הטענה הזאת הפרש בתזמון שהמאמר מזכיר: המחאה באה לרוב לאחר יציאת ההחלטה או לאחר התרחשות הנזק, וההשתתפות המשפיעה מאפשרת התערבות לפני קבלת ההחלטה ובמהלך ניסוחה ובעת ההצבעה עליה. שכן המעבר המכוון הוא מעבר מתגובה ליוזמה.
תנאי ההשתתפות, וגבולות מה שהמאמר טוען
הכותב מצמיד לקריאתו סייג המונע ממנה להיעשות ייפוי כוח פתוח. שכן ההשתתפות בקואליציה ממשלתית אינה יכולה להיות בלא בקרות, ולא ייתכן שחברי הכנסת הערבים יהפכו לכיסוי למדיניות המנוגדת לאינטרסים של בוחריהם, וההשתתפות שאינה משיגה השפעה מוחשית עלולה לאבד את משמעותה ואת אמון הציבור בה. והנדרש בעיניו הוא השתתפות הנשענת על תוכנית ברורה ותנאים מוצהרים ופיקוח עממי מתמיד, והוא מונה לה תיקים מסוימים: סגירת הפערים בחינוך ובדיור ובתשתיות; ומלחמה בפשיעה ובאלימות; ועצירת ההריסות והפקעת הקרקעות; וההכרה בכפרים הנמנעת מהם ההכרה; והגנה על המקומות הקדושים; וההגנה על הזכויות הלאומיות והאזרחיות. והוא מחבר את התיקים האלה לסוגיה הפלסטינית במובנה הרחב יותר, שכן חבר הכנסת בעיניו אינו מייצג צורכי יישוב או מגזר בלבד. ולבסוף מגביל המאמר את תקרת מה שהוא מבטיח: ההשתתפות אינה מביאה את הצדק במלואו בצעד אחד, אלא חוסמת את הגרוע ביותר ופותחת פתח למה שטוב יותר. והפוליטיקה בעיניו, בהרבה מפניה, היא בחירה בין חלופות שנזקן משתנה ולא בחירה בין מציאות אידיאלית ובין מציאות רעה.
הראיה שהוא מסתמך עליה, ומה שהוא מסתייג ממנו
הכותב בוחר משען אמפירי אחד לטענתו: מה שהוכיחו הניסיונות הפרלמנטריים, שסיעות קטנות עשויות להיעשות, ברגעים שבהם שני הצדדים מאוזנים איזון קריטי, לשון מאזניים שגדולי המפלגות אינם יכולים להתעלם ממנה. והוא נוקב במקרה: ניסיון הרכבת הממשלה בשנת 2021, שהראה בעיניו שייצוג ערבי מועט במספרו מצא לו כניסה ישירה לחשבון הקואליציה והשלטון. והחשוב ביותר בהסתמכותו הוא הסתייגותו: שכן הוא משתמש בה ללא קשר להערכת פרטיו של אותו ניסיון או תוצאותיו, כלומר הוא מביא אותה כראיה לאפשרות ולא להצלחה, ומפיק ממנה אמת אחת — שהקול הערבי כאשר הוא נוכח ומאורגן נעשה מסוגל לשנות את מפת הבריתות. ולעומת זאת הוא מפנה אל החרם ביקורת מסוימת: שהוא עשוי להשרות בבעליו תחושה ששמר על עמדת מחאה טהורה, ועם זאת אין הוא נושא בתוכו תוכנית ההופכת את מאזני הכוחות, משום שהנסיגה מן הזירה אינה מאבדת ממנה את חשיבותה אלא מותירה אותה פתוחה בפני היריב.
