זוהיר דעים משווה בין תרבות שופעת לשלוות נפש שאבדה
אתר «כל אל-ערב» מפרסם מאמר של הכותב זוהיר דעים במדור הדעות, שכותרתו געגוע לזמן שחלף, אלא שזה געגוע שאינו מייפה את מה שהוא מתגעגע אליו. שכן הכותב פותח בהודאה שבאותם ימים היו עוני ומחסור ומחלה, ואחר כך אומר שעם זאת הם עטו אהבה והסתפקות וסלחנות, ושהאנשים לא ידעו בהם עדות ולא מפלגתיות. ומנגד אין הוא מכחיש את יתרונות הטכנולוגיה המתקדמת ואת הדר התרבות ואת נוחות החיים, אלא שהוא רואה לתרבות הזאת מחיר שהאדם משלם מאנושיותו, ומביא כראיה מהדורת חדשות שכמעט אין היא חפה ממלחמה או מפיצוץ או מיריות. והמאמר ממשיך במפקד של דברי אותו זמן — הגרנות והמורג והריחיים ומטחנת הקפה ושולחן העדשים והמג'דרה — ועוצר אצל תמונה מילדותו של הכותב בחנות האגודה, ואחר כך אצל ביקורי החג שלדבריו עברו מבתי השכנים לשארם א-שייח' ולאילת ולאנטליה. ומסקנתו היא שההווה שופע טובה וחסרה לו שלוות הנפש.
געגוע המודה בעוניו של מה שהוא מתגעגע אליו
מה שמבדיל את המאמר הזה מהרבה ממה שנכתב בסוגו הוא שאין הוא בונה את טענתו על הכחשת קשיי העבר. שהרי הכותב זוהיר דעים מזכיר בפתיחתו שבאותם ימים היו עוני ומחסור ומחלה, ואחר כך בונה עליהם ולא למרותם: הם היו — בלשונו — מלאים אהבה והסתפקות ואחווה וסובלנות, והאנשים לא ידעו בהם פילוג עדתי ולא מפלגתיות. כלומר ההשוואה אצלו אינה בין רווחה לדוחק, אלא בין שני דפוסים של יחסים בין בני אדם. וזה עושה את המאמר קרוב יותר לטיעון מאשר להיזכרות רגשית, משום שהוא מניח בכף אחת את מה שהוא מודה שהיה חסר, ובכף האחרת את מה שהוא רואה שאבד.
מחיר התרבות כפי שהכותב רואה אותו
אין המאמר דוחה את ההווה ואינו מזלזל בו. אומר בעליו במפורש שלטכנולוגיה המתקדמת יש יתרונות יפים, ושלחיים הנוחים יש מעלות, ושלתרבות יש הדר. אלא שהוא מוסיף לחשבון הזה סעיף שהוא מכנה המחיר: תרבות שהפשיטה את האדם מאנושיותו ודחפה אותו אל האלימות והקנאות והחמדנות. והראיה שהוא מביא אינה עיונית אלא יומיומית: מהדורת חדשות שאדם שומע ונכנסים בו גלי הפסימיות והתסכול, שכן יש בה מלחמה במקום אחד, ופיצוץ בשני, ויריות בשלישי, ובנק שנשדד לאור היום ביישוב סמוך. וזו הנקודה שבה עובר הטקסט מן הגעגוע האישי אל הערה על המצב הכללי.
מפקד הדברים ותמונת החנות
החלק הרחב ביותר במאמר הוא מפקד של דברי אותו זמן ושל המילון שלו: הגרנות והמורג ורועה העגלים והרועה המקדים את השחר אל הטבע, והריחיים ומטחנת הקפה וקלפי המשחק, והשולחן המקבץ את המג’דרה ומרק העדשים והבליליה והזלאביה וכעכי החג. ואחר כך עוצר הטקסט אצל תמונה אחת שמספר הכותב מילדותו: הוא היה רוכב על גב המורג ימים ומחכה להפרדת החיטה מן התבן, עד שאביו נותן לו משהו מן התבואה הנקרא «שרווה», והוא נושא אותה אל חנות האגודה הסמוכה לבית, והמוכר לוקח אותה וממלא לו את הסיר הקטן מצנצנת הסוכריות האדומות. והתמונה מקצרת את כל טענת המאמר: חליפין קטנים שבהם המעט נעשה שמחה גדולה.
ביקור החג ששינה את יעדו
הקשה שבמאמר אינו תיאור העוני הישן אלא תיאור הקשר החדש. אומר הכותב שביתם, ככל הבתים, היה מתמלא ביום החג במברכי החג מכל העדות, ושהמצב היום אינו כך: לא עוד מברך האח את אחיו ולא את אחותו, והיעד נעשה שארם א-שייח’ ואילת ואנטליה, ולונדון למי שידו משגת. ובקטע הזה בדיוק עובר הטקסט מקינה על הדברים לקינה על הקשרים: הדברים מוחלפים במה שטוב מהם ואין בכך הפסד, ואילו הביקור בחג אין לו תחליף אם נפסק. ונלווה לכך תיאורו של הגשם והרעם ושל הוואדי שהיה מציף את האדמות, ושל ההמתנה לסרט ערבי ביום שישי.
מסקנה שאינה מרשיעה את ההווה
המאמר חותם בהשוואה מפורשת השומרת להווה את שלו: ימינו — כדבריו — שופעים טובה ותרבות וכסף, אלא שחסרה להם שלוות הנפש ששררה אז, וחסרה להם האהבה שהייתה בנפשות ובסמטאות ובשדות. המסקנה אפוא אינה קריאה לחזור אחורה ואף לא פסיקה שהעבר היה טוב יותר בכל דבר, אלא אבחנה של מה שהכותב רואה שלא פוצה: שלווה ויחסים שהשפע אינו קונה. וזו אבחנה שהוא אומר אותה ממעמד של עד ולא של חוקר, ואין הוא טוען אחרת, שהרי אין בטקסט מספרים ואין בו הפניות — אלא זיכרונו של אדם המציג את מה שראה ומניח לקורא לשקול.
