מאמר המעמיד לשאלה את המונח «אסלאמיזציה»: מדוע הוא מוצג כאזהרה ולא כתיאור, בעוד «חילון» ו«לאומיזציה» אינם מעוררים אותה מידה של דאגה

היכן מופיע המונח, ובאיזו נימה

המאמר יוצא מהבחנה על השימוש: המונח «אסלאמיזציה» חוזר בכתיבה האקדמית, התקשורתית והפוליטית, ונאמר אסלאמיזציה של החברה, אסלאמיזציה של המדינה, אסלאמיזציה של החינוך ואסלאמיזציה של המרחב הציבורי, ואף נאמרת אסלאמיזציה של הסוגיה הפלסטינית. וברוב המקומות האלה אין המילה נראית כתיאור של תמורה חברתית או רעיונית, אלא נושאת משמעות ביקורתית או מזהירה, כאילו מה שמתרחש הוא הכנסת האסלאם לתחום שלא היה נוכח בו מלכתחילה. וזוהי השגתו הראשונה של הכותב: הרמיזה על זרותו של האסלאם לחברה שהוא נותר נוכח בחייה כחמש-עשרה מאות שנה, גם אם עוצמת הנוכחות השתנתה משלב לשלב.

המשמעות הלשונית ומקור המילה

מן הבחינה הלשונית, משמעות «אסלאמיזציה» היא הענקת אופי אסלאמי לדבר מה, ומקבילה לה בספרות הזרה המילה Islamization. שימושה התרחב עד שכלל שני שערים: שער היסטורי שנושאו התפשטות האסלאם וכניסתן של חברות אליו, ושער עכשווי שנושאו חיזוק מקומה של המסגרת האסלאמית בשדות מסוימים — החינוך ראשית, ואחריו הידע, המשפט, הפוליטיקה, ענייני העסקאות ומה שדומה להם מתחומי החיים הציבוריים. כלומר, מילה אחת נטענת בשתי משמעויות רחוקות זו מזו: כניסתה של דת לחברה שלא החזיקה בה, וחיזוק נוכחותה של מסגרת בחברה המחזיקה בה מזה מאות שנים.

שימוש שבוחרים בו בעליו, ושימוש שכופה אותו המתאר

המאמר מבחין בין שני שימושים. הראשון עצמי, שאותו אימצו מיזמים אסלאמיים למעשה, והדוגמה המפורסמת ביותר לו היא מיזם «אסלאמיזציה של הידע» שבלט כמיזם מאורגן בעשורים האחרונים של המאה העשרים; המילה כאן היא בחירתם של בעלי המיזם ולא האשמה של יריביהם. הסוציולוג סארי חנפי דן במיזם הזה בביקורתיות במחקרו על האסלאמיזציה של מדעי החברה והשרשתם, והשיג עליו את צמצום מדעי החברה ואת הניסיון להקים מדע אסלאמי אל מול מדע מערבי כאילו האחרון הוא גוש הומוגני, והעדיף את מושגי הלוקליזציה, ההתאמה לסביבה והאינטגרציה של הידע, מבלי לדחות את נוכחותה של המסגרת האסלאמית או את ההיעזרות במורשת. ואילו השימוש השני חיצוני, כמו בדיבור על אסלאמיזציה של החברה או של המרחב הציבורי, שבו מגדיר החוקר מחדש את מה שעושה קבוצה שמעולם לא תיארה את מיזמה בשפה הזאת.

כיצד מתארות התנועות את עצמן

המאמר מציג את הפרדוקס בדוגמה קרובה: חיזוק הזהות האסלאמית, בניית מסגדים ומוסדות וארגון פעילות הדעווה והחינוך בקרב הפלסטינים בפנים מתוארים במחקרים אחדים כמי שתרמו לגל אסלאמיזציה, בעוד איש אינו נעצר נוכח הדיבור על חילון הסוגיה הפלסטינית או על הפיכתה ללאומית, אף שזרמים אחרים ניסחו אף הם את הסוגיה לפי המסגרות שלהם. התנועות האסלאמיות המודרניות, לעומת זאת, לא יצאו לדרך על פי רוב מתוך תפיסה שהן מהפכות חברות לא-מוסלמיות, אלא דיברו על דעווה, על תיקון, על החייאה ועל התעוררות, וחלקן על חידוש החיים האסלאמיים, בהישענן על קריאה הרואה שנפילת הח’ליפות העות’מאנית בשנת 1924 לוותה בנסיגת נוכחותו של האסלאם בתחומים מתחומי החיים הציבוריים, ושהנדרש הוא השבת הנוכחות ההיא ולא הכנסת דת חדשה.

איפה ואיפה שאליו הוא מגיע

המאמר מסתמך על הכותב חלמי אל-אסמר שהרחיק לכת, ולדעתו המילה הפכה בחלק מן השיח התקשורתי והפוליטי להאשמה שבאמצעותה משטינים את התנועות האסלאמיות. הוא הצביע על הפער ביחס לנוכחות הדת בפוליטיקה: הדיבור על אסלאמיזציה של המדינה או של החברה מעורר חששות רחבים, ואילו עלייתה של השפעת זרמים דתיים יהודיים ושאיפתם להנחיל את ההלכה היהודית למדינה ולמרחב הציבורי אינה זוכה למידה דומה של אזהרה. מסקנת הכותב היא שהבעיה אינה במילה עצמה — שהרי בעלי מיזם מסוים עשויים לאמץ אותה — אלא בהפיכתה לתיאור חיצוני רחב הטעון במשמעות שלילית, עד שכל חיזוק של נוכחות האסלאם נעשה בהכרח אסלאמיזציה.