«תרבות ההמתנה» משאירה את הדורות סובבים באותו מעגל עצמו
מאמר שפורסם במדור הדעות יוצא מהבחנה על התחלפות הדורות: שהתמונה משחזרת את עצמה — פילוגים, סכסוכים, מלחמות, עוני, שחיתות ובערות, והגירת מוחות אל המערב שהכותב תולה אותה בשחיתות המשטרים. והוא מכנה את המחלה «תרבות ההמתנה»: ההמתנה לניצחון, ההמתנה לרפורמה וההמתנה למחר טוב יותר, בעוד שהעתיד נעשה ואינו ממתין ואין מושיע שיעשה אותו. והוא קורא לאומץ להודות בטעות במקום להסתפק בהתגאות בתפארת העבר ובהטלת האחריות להווה על אחרים, ולהגדרה מחדש של הניצחון כך שיהיה תבוסה של הבערות, העוני והשחיתות ולא ריבוי בקורבנות. והוא מסיק כי המהפכה הנדרשת היא מהפכה בדרך החשיבה הקודמת לכל תביעה לשנות את המציאות.
המעגל שאינו נשבר
הכותב פותח את הטקסט שלו במה שהוא מתאר ככואב: שהדורות מתחלפים בעוד הסיבוב נשאר באותו מעגל עצמו. והוא מונה את מה שהוא רואה כמרכיבי המעגל הזה: הפילוגים, הסכסוכים, המלחמות, העוני, השחיתות והבערות, ומוסיף עליהם את הגירת המוחות אל המערב, כשהוא מייחס את האחרונה לשחיתות המשטרים השולטים. והחשוב ביותר במניין הזה הוא שאין הוא מציג את המרכיבים כמשברים נפרדים, אלא כחוליה אחת שמזינים בה זה את זה ולכן מתחדשים עם כל דור.
מחלת ההמתנה
ומשם הוא עובר אל מה שהוא רואה כחולי המרכזי: התרגלותו של האדם להמתין למה שיבוא. הוא ממתין לניצחון, וממתין לרפורמה, וממתין למחר טוב יותר. ומול זה מציב הכותב את כללו: שאת העתיד עושה האומה בעצמה, ושההמתנה למושיע שיעשה אותו במקומה היא שמאריכה את משך הסיבוב. ובכך הוא מעביר את האחריות מן הנסיבה החיצונית אל העמדה הפנימית, וזו ההעברה שעליה נבנה שאר המאמר.
העבר כלקח ולא כמפלט
והוא דן ביחס שבין ההווה להיסטוריה מזווית ביקורתית. לדעתו לא די בהתגאות בתפארת העבר ואחר כך בהטלת האחריות להווה על אחרים, משום שבאותה היסטוריה עצמה — לצד דפיה המאירים ותרבותה — יש דפים של פילוגים, של מלחמות אחים ושל פירוד שהחריבו מולדות ופיזרו עמים. והנדרש לשיטתו הוא שההיסטוריה תהיה לקח שלומדים ממנו ולא אמצעי להימלט מחובת הרגע. והוא מזכיר באותו הקשר עצמו שהמילה הראשונה בהתגלות הייתה ציווי לקרוא, כדי לומר שהמדע, העבודה והייצור עדיין ממתינים למקומם בראש סדר העדיפויות.
הגדרה מחדש של הניצחון
ואילו הברורה שבהצעותיו היא שינוי משמעותה של מילה אחת מסוימת. הניצחון בעיניו אינו בהריגת האח ולא בהחרבת המולדת ולא בספירת הקורבנות, אלא בתבוסת הבערות, העוני והשחיתות, ובבניית חברה משכילה, בטוחה, צודקת ויצרנית המושתתת על ערכים. והוא מעמיד מול זה את אמירתו שאת התקדמות האומות אין עושה סיסמה ויהא כמה שתרבה חזרתה; אלא עושים אותה המדע, החינוך והמחקר, ועמם התעשייה, הכלכלה ובניין האדם — כלומר הכלים שתוצאותיהם נמדדות ולא הנאום שנמדדת התלהבותו.
מהפכה בדרך החשיבה
והמאמר מגיע לידי סדר עדיפויות: המהפכה הנדרשת היא מהפכה בדרך החשיבה הקודמת לתביעה לשנות את המציאות. והוא מגדיר את סימניה בכך שהמדע ייעשה ערך, והעבודה תרבות, והמחלוקת זכות, והדיאלוג אמצעי, ושהמולדת תוצב מעל לאנשים, למפלגות ולעדות. ומוסיף על כך גילוי לב אחרון: שהדרך שהובילה למה שאליו הגיע המצב אינה יכולה להיות אותה דרך עצמה שתוביל למצב אחר. וההתחלה לשיטתו היא מבניין האדם, מחינוך הבנים ומהשרשת העבודה והחוק, משום שהחברה אינה משתנה לפני שמשתנים יחידיה.
