תביעה מן הכותבים הפלסטינים לפעול לפני הכרזת תוכנית הרחבת הנורמליזציה
מאמר שפורסם במדור «דעה חופשית» באתר «כל אל-ערב» אומר כי בקלעי הפוליטיקה מתנהל שיח על מאמץ אמריקאי לשרטט מחדש את התמונה האזורית לאחר תום המלחמה על איראן, וכי הרחבת הנורמליזציה בולטת כעדיפות בתוכנית שהממשל האמריקאי מגבש באופן ששומר על האינטרסים שלו ומשלב את ישראל יותר באזור. הכותב צופה כי התוכנית תוכרז לאחר שיתפרסמו תוצאות הבחירות בישראל ובחירות האמצע האמריקאיות. מכאן קריאתו להיערך לפני ההכרזה ולא אחריה, ולכך שהכותבים והסופרים הפלסטינים יעמדו בראש השורה בדחיית הנורמליזציה התרבותית, האמנותית והאקדמית. הוא חותם בכך שהשאלה שיש להציג אינה שאלת ההפתעה אלא שאלת המעשה.
התוכנית כפי שהמאמר קורא אותה
המאמר יוצא ממה שהוא מתאר כשיח המתנהל בקלעי הפוליטיקה על מאמץ אמריקאי לסדר מחדש את התמונה במזרח התיכון, שבא לאחר תום התוקפנות האמריקאית-הישראלית על איראן ומה שנלווה לה בחזיתות האחרות. ובמאמץ זה — לדברי הכותב — תופסת הרחבת הנורמליזציה את מקום העדיפות בתוכנית שהממשל האמריקאי עמל על גיבושה, ותכליתה כפולה: לשמור על האינטרסים של ארצות הברית ולשלב את ישראל בסביבתה האזורית באופן עמוק יותר מכפי שהיא כיום.
מדוע הסבך הוא פלסטיני
המאמר רואה כי הסוגיה הפלסטינית הייתה ותישאר הסבך היסודי בפני כל מיזם הסדר שוושינגטון מציעה. קריאה זו מובילה אותו למסקנה מעשית: הנדרש מן הצד הפלסטיני הוא סידור הבית הפנימי, ולא המתנה למה שיכריז הממשל האמריקאי מתוכנית להרחבת הנורמליזציה המדינית, הביטחונית והכלכלית עם מספר מדינות. ואילו את מועד ההכרזה המשוער מציב הכותב לאחר תום הבחירות בישראל ובחירות האמצע האמריקאיות ופרסום תוצאותיהן, ובכך נעשה הזמן שנותר — בעיניו — הזדמנות להיערכות ולא ארכה להמתנה.
הכותבים והסופרים בראש השורה
המאמר מייחד את קריאתו לקבוצה מסוימת: הכותבים והסופרים הפלסטינים. הוא מתאר אותם כחלוץ הראשון וכחוד החנית מול כל צורות הנורמליזציה, ורואה כי הציגו מופת בדחיית הנורמליזציה התרבותית, האמנותית והאקדמית, ויהיו אשר יהיו התירוצים שמעלים אחדים ואשר הוא רואה בהם תירוצים רופפים. הנדרש מהם לדעתו הוא שניים: החרמת הפרסים, הפסטיבלים ובתי ההוצאה לאור המבקשים לייפות את דמות הכיבוש ולהעביר את גרסתו מצד אחד, וקיבוע מחויבותם הלאומית, היצירתית והמוסרית מצד אחר.
ההתעמתות ככלי
הכותב מנסח את תפיסתו לפעולה התרבותית בביטוי שהוא חוזר עליו: נשיאת דגל ההתעמתות בזירות השונות, בהיותה התנגדות שנשקה התודעה. וזו התעמתות מכוונת — כפי שהוא מונה אותה — נגד הרחבת הנורמליזציה, ונגד שיווק גרסת הכיבוש ומעשיו הגזעניים ומדיניות העקירה והטיהור האתני וחיסול סוגיית הפליטים. ואמצעיה הוא ההגנה על התרבות ועל הזהות הלאומית הפלסטינית מול ניסיונות המחיקה והעיוות. ומכאן מקים הכותב הבחנה חדה: המשכיל המתעמת עם הכיבוש הוא המשכיל האמיתי בעיניו, וזולתו מזויף המשרת — במודע או שלא במודע — גרסה אחרת.
מה לעשות?
המאמר מזהיר כי התוכנית האמריקאית אינה קטלנית פחות מן הכלים הצבאיים, משום שהיא מכוונת בעיניו לפגוע במושגי התרבות הלאומית הפלסטינית וביסודותיה ובערכיה ולפוררם, ולהפשיט את הפלסטינים מתרבות שחרור שהוא מתאר כמי ששמרה על מקוריותה. משום כך הוא מרחיב בסיומו את הקריאה מן הכותבים אל הכלל הפלסטיני ואל העילית התרבותית, וקורא לה לצאת מהיגיון ההסתגרות וההתכנסות שהוא רואה בו פנים נוספות של הפירוק. והמאמר נסגר בהעמדת שתי שאלות זו מול זו: השאלה הנשאלת לאחר שאבד המועד — «מה קורה?» — והשאלה שראוי להציג לפני ההכרזה: «מה לעשות?».
