צמצום המלחמה לנתניהו מוציא את הצבא ממעגל האחריות
מאמר ניתוח המתפרסם במדור המוקדש למאמרים בחומר הנסקר מציג טענה אחת שהוא בונה אותה בשלבים: שהסבר המלחמה על עזה כמפעל אישי של בנימין נתניהו ושל קבוצת שרים קיצוניים בממשלתו הוא הסבר חסר, ושחסרונו אינו תמים. והוא פותח בהערה על הנרטיב הרשמי שליווה את המלחמה מיומה הראשון, ואחר כך רושם שהתרחבות ההרס והעקירה החוזרת ופגיעה בתשתית האזרחית העבירו את השאלה מכיצד מחסלים את תנועת חמאס אל שאלה רחבה יותר על מה שרוצה המדינה מעזה מלכתחילה. ובנקודה הזאת — לפי המאמר — הופיע סיפור שמאמצות אותו מכונות תקשורת ופלטפורמות ומכוני מחקר ותוכנו שמה שמתרחש הוא סטייה זמנית שאינה מייצגת את החברה שם. והכותב רואה שההפרזה בהפיכת המדיניות הרדיקלית לעניין אישי היא אמצעי נוח לבריחה מן ההתמודדות עם המבנים שהולידו אותה, ושנתניהו כשהוא נעשה ההסבר המלא הופך מיסוד בתמונה למסך המסתיר אותה.
מ«כיצד» אל «מה»: נקודת קריסת הנרטיב
המאמר פותח במסגרת שליוותה את המלחמה מיומה הראשון: סכנה בעזה שנאמר עליה שהיא מאיימת על המדינה, ומטרות מוכרזות שהציבה הנהגת המלחמה ובראשן חיסול תנועת חמאס והשבת האסירים ופירוז הרצועה מנשקה. ואחר כך הוא רושם שהמסגרת הזאת אינה מסוגלת עוד להכיל את מה שהתרחש בפועל. והסיבות שהוא מונה הן התרחבות ההרס, וחזרת העקירה, והגירוש הנמשך עד לרגע הכתיבה, ופגיעה בתשתית האזרחית. ובנקודה הזאת עוברת אצלו השאלה מניסוח ביצועי — כיצד מושלמת המשימה המוכרזת — אל ניסוח אחר הנוגע לתכלית עצמה: מה רוצים מעזה. והמעבר הזה הוא שער המאמר כולו, שכן הסיפורים שהוא דן בהם אחר כך מציגים את עצמם כתשובות על השאלה השנייה ולא על הראשונה.
מתי נעשית האחריות האישית הסבר מלא
הכותב מבחין הבחנה מדויקת שאין להזניחה בעת מסירת טענתו: אין הוא מכחיש שנתניהו אחראי להחלטות ממשלתו. השבר אצלו מתחיל ברגע מאוחר יותר, כשהאחריות הזאת הופכת להסבר כולל למלחמה ונעשה כל הסיפור רצונו של ראש הממשלה ושל שריו. ואז — בלשון המאמר — מצטמצמים מדינה ומוסדות וצבא ומפלגות וחברה לאדם אחד, והאיש מתהפך מיסוד בתמונה למסך המסתיר את התמונה עצמה. והטענה הכללית שהוא סומך על כך היא שההגזמה בהפיכת המדיניות הקיצונית לעניין אישי היא פעמים רבות דרך נוחה להתחמק מן ההתמודדות עם המבנים החומריים והרעיוניים שהולידו את המדיניות הזאת מלכתחילה.
האישיות נוכחת, אך אין היא לבדה
אין המאמר הולך אל ביטול תפקידו של האדם, אלא מייחד לו פסקה מפורשת. שהוא רואה בנתניהו תכונות נפשיות מיוחדות והגות אידאולוגית מושרשת שמילאו תפקיד מרכזי בהעמקת התמונה: פרגמטיות של מתמרן שמניעים אותה יצר ההישרדות הפוליטית והבריחה מן האחריות, ואמונה שהוא מייחס אותה לציונות הרוויזיוניסטית הנשענת על רעיון קיר הברזל ועל פסילת הפשרה ההיסטורית עם הפלסטינים, נוסף על מה שהוא מכנה תסביך המורשת המשפחתית והלאומית הרואה בסכסוך קרב קיומי תמידי. אלא שסכנת ההסתפקות בניתוח הזה, אצלו, היא שהוא מנתק את האיש מסביבתו. שהרי האיש לא כפה את עצמו מתוך ריק, אלא צמח באקלים שהונחו יסודותיו לאורך עשורים.
היכן נעשות ההחלטות הגדולות
התשובה שמציע המאמר על מקום ההחלטה נופלת בשתי רמות. הרמה הראשונה מוסדית: ההחלטות האסטרטגיות הגדולות אינן נעשות בידי אישיות אחת, אלא מנוסחות בתוך הממסד הביטחוני והצבאי — הצבא והשב״כ והמוסד — והוא נושא תפיסות מושרשות וגישות ביטחוניות שקדמו לאיש ונמשכות אחריו. והרמה השנייה חברתית: היסט שהוא מתאר אותו כמוחלט אל הלאומנות ואל הימין הדתי, ועלייה של הזרם ההתנחלותי כחלק מקורי מרקמת המוסדות המנהליים והצבאיים והחינוכיים. והוא מסיק על כוללניות התמורה הזאת מכך שאין היא מצטמצמת לעזה: שכן יש התרחבות התנחלותית מואצת בגדה המערבית, והסלמה בהתקפות המתנחלים, וגירוש של הקהילות הרועות, ורדיפות פוליטיות של הפלסטינים בפנים על הבעת דעה.
הסתירות הפנימיות והחיפוי החיצוני
המאמר מקפיד שלא תתהפך טענתו לתמונה שטוחה על חברה בלא סדקים. שכן ההסכמה הקיימת, בקריאתו, הסכמה על כותרות ביטחוניות רחבות, והיא נשחקת תחת נטל פילוגים עמוקים על עלות המלחמה ועל תיק האסירים ועל צורת המדינה ועל משבר השירות הצבאי של החרדים — והן סתירות שהוא רואה בהן זרעים למשבר מבני עתידי. והוא מוסיף לתמונה שני גורמים אחרים: חיפוי בינלאומי ואסטרטגי מערבי שבהנהגת ארצות הברית המעניק את מרווח התמרון ואת ההגנה, ומנגד קיר בשטח החוסם את המכונה הזאת ומונע את ההכרעה הצבאית ואת רעיון הניצחון המוחלט. ובמקום הזה דווקא מציב הכותב את העמידה העממית בעזה כמכשול המבלבל את החישובים ומונע את הפיכת העודף הצבאי להכרעה פוליטית.
מלכודת «ישראל האחרת» ושאלה חלופית
המאמר מגיע אל מה שהוא רואה כאפקט המסוכן ביותר של צמצום המלחמה לאדם: ייצור תמונה נוחה הפוטרת את המערכת מן האחריות, ומזינה נרטיב בינלאומי המניח שהיעדרו של האיש יחזיר את הדברים מאליהם אל מסלול מתון יותר. ותוצאת זאת, אצלו, שהצבא נעשה מבצע פקודות בלבד, והמוסדות מחוץ למעגל האחריות, והחברה קורבן של מעמד פוליטי. והוא מפנה תשומת לב לכך שהסיפור הזה לא נשאר במעגליו המקוריים, אלא חלק רחב מן התקשורת הערבית קלט אותו ושב וייצר אותו כהסבר שלם. ולכן הוא מציע בסיום להחליף את השאלה: לא «האם נתניהו הוא הבעיה?», אלא מה אומרת המדינה על עצמה ועל עתידה דרכו — שהאיש בהערכתו חלק חשוב מן הסיפור, אך אין הוא כל הסיפור.
