מאמר שואל על אפשרויות הערבים מול «ישראל השלישית»: בניית כוח פוליטי עצמאי הכופה את תנאיו במקום שיהיו מספר המכריע לטובת אחד משני צדדי הסכסוך הציוני
מאמר דעה הממשיך סדרה קודמת של כותבו בקריאת התמורות במשטר הישראלי, ורואה כי מה שהוא מכנה «ישראל השלישית» החלו סימניה להופיע עם חקיקת חוק הלאום בשנת אלפיים ושמונה עשרה ועם בחירות אלפיים עשרים ושתיים, כאשר הזרם הדתי-לאומי הגיע לעמדה מרכזית בשלטון. המאמר מסיק כי נפילת הממשלה לבדה עשויה שלא לעצור מסלול זה, משום שגורמים משפיעים באופוזיציה קרובים לאותן הכרות עצמן. מכאן הוא מציב את שאלתו בפני הערבים: האם יהיו כוח בחירות המסייע לאחד משני צדדי הסכסוך הציוני להגיע לשלטון, או כוח פוליטי עצמאי הכופה את תנאיו ואף אם ילך לקלפי בשתי רשימות? הוא מציע התנהלות פרגמטית מול משבר האופוזיציה, בהסתמך על החלק הנוגע לשוויון במגילת העצמאות ועל שתי החלטות האומות המאוחדות מאה שמונים ואחת ומאתיים שבעים ושלוש.
טענת המאמר: שלושה שלבים ומעבר אחרון
המאמר יוצא מאבחנה שהציג כותבו במאמרים קודמים, שלפיה המשטר הקיים נולד בסכסוך מבני בין שני חלקיו — המדינה היהודית והמדינה הדמוקרטית — ושהחלק הראשון הוסיף לשלול את מרכיביו של השני צעד אחר צעד. הוא מגדיר שני מעברים גדולים במסלול זה: הראשון מעברה של ישראל הראשונה לשנייה החל משנת אלף תשע מאות שבעים ושבע, והשני הופעת סימניה של מה שהוא מכנה ישראל השלישית עם חוק הלאום ועם בחירות אלפיים עשרים ושתיים.
מה שהמאמר מסיק מאבחנה זו
המאמר רואה כי שלב זה הוליד מערכת פוליטית ואידאולוגית בתוך החברה היהודית ובתוך מוסדות המדינה, וכי מערכת זו חותרת להכריע את הסכסוך עם הפלסטינים בין הנהר לים מתוך הכרות דתיות. מכאן נובע אצלו שהפסדו של ראש הממשלה ונפילת הקואליציה שלו עשויים שלא להספיק כדי לעצור את המגמה, כל עוד חלק ממרכיביה המשפיעים של האופוזיציה קרוב להכרות אלה.
השאלה המופנית אל הערבים: מספר מכריע או כוח עצמאי
מאבחנה זו עובר המאמר אל שאלתו המרכזית. הוא מציב את הערבים בפני שתי אפשרויות: שיהיו כוח בחירות המסייע לאחד משני צדדי הסכסוך הציוני להגיע לשלטון, או שייהפכו לכוח פוליטי עצמאי הכופה את תנאיו. הוא מעיר כי האפשרות השנייה אפשרית אף עם הליכה לקלפי בשתי רשימות, בתנאי של איחוד הדרישות במשא ומתן. הנדרש אצלו אינו לבחור איזו ישראל תשלוט, אלא שהערבים ייהפכו לצד בקביעת צורתה הבאה.
מגילת העצמאות: חלק נדחה ואחר הנלקח כאסמכתה
המאמר מציע התנהלות פרגמטית מול גורמים באופוזיציה המחפשים בעל ברית, וחלקם מנופפים במגילת העצמאות. אלא שהוא מחלק את המגילה לשני חלקים: הקדמה המצדיקה את הזכות ההיסטורית הנטענת, ואותה הוא דוחה מכול וכול; וחלק שני שבא כמענה להחלטת חלוקת פלסטין, שהתנתה קביעת חוקה דמוקרטית המבטיחה זכויות שוות. הוא מסתמך על החלטת קבלת החברות באומות המאוחדות בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע ועל מכתב שקדם לה, שעליו חתם אבא אבן והתחייב בו לשוויון מלא לכל התושבים.
ועדת הררי והיעדרו של חוק שוויון
הוא חותם ציר זה במה שהוא רואה כראיה לעקיפתה של אותה התחייבות. לאחר שהושגה ההכרה והתקבלה החברות, לא נשמר המסלול החוקתי לדעת המאמר, ונהגו לפי המלצות ועדת הררי שהובילו לחקיקת חוקי יסוד במקום חוקה. התוצאה שהוא מביא כעדות היא שהמדינה המציגה את עצמה כמערבית נותרת בלא חוק שוויון, ושמה שקבעה המגילה במפורש נותר בלא תרגום מחייב.
