מאמר מקשר בין התקוממות שנת 2000 לבין התפשטות הפשיעה: שלושה עשר שהידים מהפנים בימיה הראשונים, ולאחר מכן חברה עסוקה בדימומה

הרגע הראשון: הפנים בהתקוממות 2000

המאמר יוצא מכך שאינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא בשנת 2000 לא הייתה עימות בזירות ירושלים והגדה ועזה בלבד, אלא שלפנים הפלסטיני הייתה נוכחות ברורה בימיה הראשונים, והוא שילם מחיר כבד בנפילתם כשהידים של שלושה עשר צעירים מבניו. הכותב קורא את אותה התקוממות המונית כרגע שחשף את יכולתה של החברה הערבית בפנים לגייס ולפעול כשהעניין נוגע לסוגייתה הלאומית.

השאלה שמעלה הבו-זמניות

אחר כך הוא מציין שהשנים שלאחר מכן היו עדות לתמורות עמוקות, ובראשן הסלמת הפשיעה והאלימות והתפשטות הנשק והפשע המאורגן. כאן הכותב מסייג: הפשיעה לא החלה בשנת 2000, וסיבותיה אינן מצטמצמות לגורם אחד. אך הוא סבור שהבו-זמניות של הסלמתה עם השלב שלאחר ההתקוממות פותחת שאלה שראוי לעצור אצלה — האם התשת החברה מבפנים הייתה חלק ממדיניות רחבה יותר להחלשת יכולתה להתעמת?

הנחת ההחלשה העקיפה

המאמר מציג קריאה שלדבריו רבים הולכים אליה: שהממסד הישראלי הבין לאחר ההתקוממות שחברה זו מסוגלת לייצר פעולה המונית רחבה, ושהחלשתה אינה עוברת בהכרח דרך העימות הישיר בלבד, אלא יכולה לעבור דרך הנחת משבריה הפנימיים להחריף. על פי זה נקראת העלמת העין מהתפשטות הנשק ומהפשע המאורגן כגורם ליצירת שברים פנימיים ולהעסקת החברה בסכסוכים שהיא נושאת בתוצאותיהם. הכותב מטיל על הממסד הישראלי חלק גדול מהאחריות, ומאשים אותו בהסתרת מקורות הנשק ובהדלפתו ממחסני הצבא.

אחריות שאינה מועברת כולה החוצה

ואולם המאמר אינו הופך את ההסבר לחיצוני לחלוטין. הוא אומר במפורש שאין פירוש הדבר שהפשיעה היא מעשה ידיו של גורם אחד, ולא שהחברה נטולת אחריות להתמודדות עמה: יש סיבות חברתיות וכלכליות ותרבותיות שזורות זו בזו, ויש אחריות אישית וקולקטיבית שאינה נעלמת מן העין. אך הבנת התופעה — לדעתו — מצריכה גם התבוננות בסביבה הפוליטית והכלכלית שאפשרה לה לחדור.

הכלכלה כשער לפשיעה

המאמר קושר בין התרחבות הפשע המאורגן לבין רשתות ואינטרסים כלכליים הנהנים מן הפחד ומן השתיקה ומן המצוקה, ומשתלבים בהם החובות והמצוקה הכספית והנטל שמטילות ההלוואות בריבית קצוצה. הוא מוסיף שמדיניות ההעניה וההדרה והיעדר ההזדמנויות בפני שכבות של צעירים הופכים חלק מהם חשופים יותר להימשך כשהפשיעה מוצגת כדרך קצרה אל הכסף ואל ההשפעה.

מה שהוא מציע, ומה שהוא רואה כסכנה הגדולה ביותר

ולכן קורא הכותב לתוכנית כלכלית וחברתית מקבילה שאינה מסתפקת בטיפול בתוצאות העוני: חלופות לגיטימיות שייבנו בפני הצעירים, מצור שיוטל על ההלוואות בריבית קצוצה ועל הניצול הכלכלי, מודעות פיננסית שתופץ, הכשרה מקצועית וחינוך שיחוזקו, מקומות עבודה שייפתחו, ועסקים קטנים שייתמכו. הוא סבור שהשפעות הפשיעה חורגות ממספר הקורבנות אל מבנה החברה עצמה: הן זורעות פחד, מעמיקות את המחלוקות בין המשפחות, ומתישות את הכוחות. הוא חותם בכך שהמסוכן ביותר אינו אובדן הבנים בפשיעה בלבד, אלא שהחברה תאבד בהדרגה את יכולתה לפעולה קולקטיבית, ותהיה עסוקה בדימומה עד שתתרגל אליו.