מאמר הנבנה על משפט שאיש היה חוזר עליו בחנותו — «בני האדם ישנים, וכשהם מתים הם מתעוררים» — קריאה בדור המודד את עצמו במספר העוקבים ודוחה את השאלה מה יישאר ממנו
מאמר שפורסם יוצא ממשפט ששמע כותבו במושב שאיחד אותו עם עורך הדין ח'אלד סכיס, שהעביר אותו בשם סבו אבו עומר דריעי שהיה חוזר עליו בשבתו בחנותו הקטנה: «בני האדם ישנים, וכשהם מתים הם מתעוררים». והכותב עושה משפט קצר זה פתח לשאלה על דור החי בעולם מהיר וצפוף במראות ובמסכים, אלא שהוא — לדעתו — דוחה את השאלות הראויות להישאל. והמאמר אינו מגנה את ההנאה ולא את השמחה, אלא מבחין בין חירות לבין הפקרות, ובין ערכו של האדם לבין דמותו המוצגת, ומגיע לעצה מעשית: שלא ימתין אדם לאובדן כדי שיתחיל להתעורר.
משפט מחנות קטנה פותח שאלה גדולה
מקורו של המאמר הוא סיפור ולא טענה. מושב שאיחד את הכותב עם עורך הדין ח’אלד סכיס, ובו סיפר האחרון על סבו אבו עומר דריעי שהיה חוזר בשבתו בחנותו הקטנה: «בני האדם ישנים, וכשהם מתים הם מתעוררים». וזהו משפט תמציתי שהכותב קורא בו שאלה גדולה ממידותיו: כמה בני אדם עוברים בחייהם מבלי לחיות אותם באמת. ומנקודה זו בדיוק עובר המאמר מן הסיפור אל נושאו, והוא מצבם של צעירים שהכותב רואה אותם בתוך עולם מהיר מלא רעש וטלפונים ורשתות חברתיות, ורחוקים בעת ובעונה אחת מארבע שאלות: מי אני, ומה אני רוצה, ולאן אני הולך, ואיזה חותם אשאיר אחריי.
הקו המפריד: ההנאה אינה הבעיה
והמאמר מקפיד לקבוע את מקום ההתנגדות בטרם הוא מעלה אותה, ושולל שהבעיה תהיה בכך שהצעירים חיים את חייהם או נהנים מזמנם, וקובע שהם זקוקים לשמחה ולאהבה ולחברות ולשאיפה. ואז הוא מציב את הקו שבו מתחיל הקלקול בארבע צורות: כאשר החירות הופכת להפקרות, וכאשר האופנה הופכת לחיקוי עיוור, וכאשר ההנאה נעשית מטרה יחידה, וכאשר ההופעה בפני האחרים הופכת לאמת המידה שבה נמדד ערכו של האדם. שכן ההתנגדות אצלו היא להפיכת האמצעי למטרה, ולא לעצם ההנאה.
אמות מידה שאולות: ההצלחה במספר העוקבים והערך בלבוש
והכותב מוריד קו זה אל דוגמאות מוחשיות. שכן יש אנשים שנעשו מודדים את הצלחתם במספר עוקביהם, ומודדים את ערכם במה שהם לובשים, ומודדים את אושרם במה שרואים האחרים על המסך. והמסקנה שהוא מסיק היא שבעל אמת מידה זו רץ אחר דמות יפה בפני הבריות, בעוד שבתוכו הולך וגדל הריק. והפרדוקס שהמאמר לוכד הוא שכל אמות המידה הללו חיצוניות: כלומר האדם מוסר את הערכת עצמו לעיניים שאינן שלו, ונעשה נתון לשיפוט משתנה שאין לו שליטה עליו.
החירות בהגדרת המאמר: יכולת להבחין ולא דהירה בלא גבול
וחמור מכל האמור לעיל בעיני הכותב הוא שהתנהגויות בלתי הולמות מסוימות מוצגות כאילו הן ראיה לכוח או לשחרור או לחיים על פי החשק. ולכן הוא עוצר אצל המילה חירות כדי להגדירה מחדש: היא אצלו אינה שיעשה אדם כל העולה על דעתו, אלא שתהיה לו היכולת להבחין בין מה שמרומם אותו לבין מה שמשפיל אותו, ובין מה שבונה את עתידו לבין מה שהורס אותו. ובאותה מידה הוא מגדיר מחדש את הגבריות, ושולל שתהיה בקול הרם או בהפגנת הכוח או בהקטנת האחרים, ועושה אותה באחריות ובכבוד ובריסון עצמי וביכולת לבחור בהחלטה הנכונה כאשר הטעות קלה יותר.
עצות המסודרות על היגיון אחד: שיקדים את האובדן
ואז עובר המאמר לפנייה ישירה שהוא מפנה אל הצעירים, ובה שרשרת עצות שמאחד אותן היגיון אחד, והוא שיקדים האדם את עבור המועד: שיכיר בערך הוריו בטרם יאבד אותם, ושישמור על כבודו בטרם יפגע בו מישהו, ושיבחר את חבריו בעצמו בטרם יבחרו אותם לו החיים, ושילמד ויעבוד ויחלום ויבנה את עצמו במקום להמתין למי שיעניק לו ערך. ולכך הוא מוסיף קריאה לדור המכבד את חברתו ואת משפחתו ואת תרבותו ופותח את שכלו לעתיד בעת ובעונה אחת, ואינו בוחר באחד משני הדברים על חשבון האחר.
השאלה שבה הוא חותם: לא כיצד אחיה אלא מה יישאר ממני
והכותב מעלה בסיומו שתי הערות על הזמן: שאדם עשוי לזלזל היום בעצה הבאה לו מאב או ממורה או משיח’, ואחר כך מגיע לגיל שבו הוא מייחל לו היה מקשיב; ושהצעיר עשוי לחשוב שהחיים לפניו ארוכים, ואחר כך מפתיע אותו ששנים רבות חלפו ושהזדמנויות שהיו בידו כבר אינן קיימות. ומשתיהן הוא מפיק את מסקנתו: שהחיים אינם מה שמוצג בפני הבריות אלא מה שאדם הוא בהיותו לבדו עם עצמו. ולכן הוא מחליף את השאלה הרגילה בשאלה אחרת — לא כיצד אחיה את חיי, אלא מה יישאר ממני כשהם ייגמרו — וקורא שלא ימתין אדם למוות כדי שיתחיל להתעורר.
