מאמר מחזיר להרצוג את הביטוי «הצד הלא נכון של ההיסטוריה»: שלושה מקומות שבהם שגתה בריטניה לשיטתו — הצהרת בלפור, מלחמת סואץ, ושנות סיכול הגינויים
המאמר נשען על פרדוקס שהוא מאתר בדבריו של נשיא ישראל יצחק הרצוג. שכן אותו אדם עצמו שראה בהתגברות תקיפות המתנחלים נגד הפלסטינים בגדה חרפה לישראל באשר היא דמוקרטיה, וקרא לאכיפת חוק נחרצת ולמשפטים הוגנים, הוא זה שראה בהחלטה הבריטית לאסור את הסחר במוצרי ההתנחלויות דבר המעמיד את לונדון בצד הלא נכון של ההיסטוריה. וכותב המאמר מקבל את החלק הראשון ורואה בו דברים נכונים שהחוק וההיגיון מחייבים, ואז דוחה את החלק השני בהחזרת הביטוי לאומרו: אם יש צד לא נכון שבריטניה עמדה בו, מקומותיו בהיסטוריה ידועים, וראשונם הצהרת בלפור. ולצד זאת מביא המאמר את מה שהכריז משרד החוץ הישראלי מצעדים בתגובה להחלטה הבריטית.
נקודת המוצא: גינוי שהמאמר מקבל
המאמר פותח במה שאין הוא חלוק בו על נשיא ישראל. שכן בתקופה האחרונה התגברו תקיפות המתנחלים נגד הפלסטינים בגדה המערבית, והרצוג ראה בהמשכן חרפה לישראל באשר היא דמוקרטיה. ובריאיון שערך בשני בחודש הנוכחי עם רשת אמריקאית אמר כי הרשויות הגבירו את פעולתן כלפי הקבוצות המעורבות בתקיפות אלה, והטיל על הממשלה ועל גופי הביטחון את האחריות להתמודד עימן, והדגיש אכיפת חוק נחרצת מצד המשטרה והצבא והעמדת המעורבים למשפטים הוגנים בפני שופטים הפוסקים על יסודות ענייניים. והמאמר מעיר על כך שאלה דברים נכונים שראש מדינה אומר, ושהענשת הפושעים היא מה שהחוק וההיגיון מחייבים גם יחד.
המפנה: מאכיפת החוק אל ההגנה על התוצאה
אלא שהמאמר מאתר לאחר מכן מפנה בעמדה עצמה. שכן כאשר עבר הדיבור מן התקיפות אל הצעד הזר שנקרא בעקבותיהן, השתנה היגיונו של הנשיא בהערכת הכותב מהיגיון של התובע אכיפת חוק להיגיון של המגן על מי שהחוק נאכף עליהם. ומקומו של שינוי זה הוא הצהרה שנשא הרצוג בנאום מירושלים, שראה בה כי המשך הטלת סנקציות על ההתנחלויות בגדה יהיה טעות בשיקול הדעת, וכי הוא יעמיד את מי שעושה זאת — בריטניה ומי שמצטרף אליה — בצד הלא נכון של ההיסטוריה.
התשובה הראשונה: הצהרת בלפור
ומכאן בונה המאמר את תשובתו, ומקבל את הביטוי «הצד הלא נכון» ומפנה אותו מחדש. שכן המקום הראשון שבו עמדה בריטניה בצד זה, לשיטתו, הוא הצהרת בלפור: מסמך שהוליך בקריאתו לעקירת עם מארצו ולהפיכת אותה ארץ למדינה לבאים מן התפוצות. כלומר, הכותב אינו מכחיש שיש ללונדון היסטוריה של שגיאות, אלא אומר ששגיאתה הגדולה אירעה לפני מאה שנה ולא היום.
התשובה השנייה: מלחמת שנת חמישים ושש
והמקום השני ברשימה זו הוא מלחמת תעלת סואץ בשנת אלף תשע מאות חמישים ושש. שכן בריטניה באותה מלחמה עמדה לצד ישראל מול מצרים, וזו בהערכת המאמר דוגמה שנייה להתייצבות הראויה לתיאור שהטיל הרצוג על ההחלטה הנוכחית. והמאמר מביא את שתי הדוגמאות בזו אחר זו כדי לבנות מהן פרדוקס אחד: שמה שנחשב לפגם היום הוא היפוכו של מה שנעשה אתמול.
התשובה השלישית: סיכול המהלך הבינלאומי
ואילו המקום השלישי אינו מקרה מסוים אלא מדיניות מתמשכת. שכן המאמר מייחס לממלכה המאוחדת תפקיד מרכזי במניעת כל מהלך בינלאומי רציני נגד ישראל, בין באו״ם ובין בשאר הבמות, באמצעות סיכולם או דחייתם של גינויים והחלטות שהיו מטילות מגבלות על הפעילות הישראלית בשטחים הפלסטיניים. וסיכומו של דבר לשיטתו הוא שלונדון תרמה במשך שנים לביסוס ההגמוניה הישראלית ולתמיכה בהמשך הכיבוש וההתרחבות ההתנחלותית, בידיעתה את הפגיעה בזכויות הפלסטינים.
התגובה הרשמית הישראלית כפי שהמאמר מביא אותה
והמאמר מצרף לטיעונו את מה שהכריז משרד החוץ הישראלי בתגובה לצעד הבריטי. שכן שרו גדעון סער הודיע על סגירת הקונסוליה הבריטית בירושלים המזרחית, ועל מניעת השתתפותה של בריטניה במשלחת התיאום המיוחדת לעזה שבהובלת ארצות הברית ושמושבה בישראל. וסער תיאר את הסנקציות כהתערבות בוטה בבחירות הישראליות הקרובות. והמאמר חותם בהערה הנוגעת להיקף הצעד ולא לתוכנו: שבריטניה אינה לבדה בהחלטה זו, שכן קדמו לה או ליוו אותה צרפת ועשר מדינות אחרות באיסור הסחר עם ההתנחלויות.
