מאמר המופנה אל הצעירים רואה בפילוג הפנימי שער לאלימות ולמי שדגים במים עכורים, וקורא להפסיק את האשמות הבגידה ולדחות את שיח השנאה
מאמר שפורסם במדור הדעות מפנה אל הצעירים מסר שלפיו יש להתייחס ברצינות לסכנות הפילוג וההתפוררות, בשל האלימות והבעיות החברתיות שהן עלולות לגרור ולאיים על ביטחון החברה ועל יציבותה. הכותב סבור כי המחלוקות הפנימיות פותחות פתח למדנים ולמי שמנצלים אותן להשגת האינטרסים שלהם על חשבון האינטרס הכללי, וכי חסימת דרכם מתחילה במודעות ובהימנעות מהפיכת כל מחלוקת פוליטית או חברתית ליריבות בין בני אותו יישוב. הוא מטיל על הצעירים במיוחד את האחריות להפצת תרבות של דיאלוג וסובלנות ולדחיית שיח השנאה וההסתה, ודורש מהם להפסיק את ההתקפות ההדדיות, את הפגיעה האישית ואת האשמות הבגידה. הוא קושר זאת למערכת הבחירות, באומרו כי הוא פוגש מתוסכלים שאינם רוצים להצביע בשל המחלוקות בין המפלגות, ומשיב להם כי הימנעותם היא הזדמנות לעליית הימין הקיצוני.
המסר ונמענו: אל מי פונה המאמר
המאמר בצורתו הוא מסר ולא דיווח, ונמענו מוגדר: הצעירים המקנאים לחברתם. דרישתו הראשונה מהם היא להתייחס ברצינות לסכנות הפילוג וההתפוררות, לא כאל חילוקי דעות אלא כאל הקדמה לאלימות ולבעיות חברתיות שעלולות לבוא בעקבותיהן ולפגוע בביטחון החברה וביציבותה. מכאן הוא קורא לפעול למניעת הפילוג ולחיזוק רוח הלכידות.
מדוע הפילוג נחשב שער ולא תוצאה
טענת הכותב היא שהמחלוקות הפנימיות אינן נעצרות בגבול עצמן, אלא פותחות את הדלתות בפני מדנים ורכילות, ובפני מי שדגים במים עכורים ומנצלים את המחלוקת להשגת האינטרסים שלהם על חשבון האינטרס של החברה. משום כך חסימת דרכם של אלה מתחילה אצלו במודעות, ביכולת להתגבר על המחלוקות, ובסירוב לכך שכל מחלוקת פוליטית או חברתית תיהפך ליריבות בין בני אותו יישוב.
מדוע דווקא הצעירים
המאמר מסביר את הפניית הדברים אל הצעירים בכך שהם האנרגייה של החברה ועתידה, ובכך שהם המסוגלים ביותר להפיץ תרבות של דיאלוג וסובלנות ולהתייצב מול מי שמנסה לזרוע מדנים. הוא דורש מהם במפורש להפסיק את ההתקפות ההדדיות, את הפגיעה האישית ואת האשמות הבגידה, ומניח כלל שהוא חוזר עליו: שחילוקי דעות ועמדות הם דבר טבעי שאינו מקלקל את היחסים בין בני אדם, ושהנדרש הוא שהמחלוקת תיוותר אמצעי לדיאלוג ולא סיבה לאיבה.
מן הפילוג אל הקלפי: החוליה שהוא מחבר
הכותב עובר מן הכללי אל מערכת הבחירות הקרובה דרך סצנה שהוא מספר על עצמו: הוא פוגש אנשים האומרים לו שהם מתוסכלים ואינם רוצים להצביע בשל ההבדלים בין המפלגות. תשובתו להם ישירה: הימנעותם מהצבעה היא הזדמנות לעליית הימין הקיצוני. בכך הוא מחבר בין נושאו המקורי, הפילוג הפנימי, ובין תוצאה פוליטית שהוא מזהיר מפניה.
מה הוא דורש מן הכוחות ומן ההנהגות
המאמר אינו מגביל את האחריות ליחידים. השלב הבא מחייב לדעתו את כל הכוחות הפועלים — הפוליטיים, החברתיים והעממיים — לשאת באחריותם ולהעדיף את האינטרס של החברה על פני האינטרסים האישיים, המפלגתיים והמשפחתיים. את הנדרש הוא מנסח בשלושה: שפה שמאחדת ואינה מפרידה, הנהגות שמקרבות בין בני האדם ואינן מרחיבות את הפער, וצעירים מודעים היודעים שכוחה של החברה בלכידותה.
הסיכום: האחדות היא מעשה ולא סיסמה
המאמר נחתם בהבחנה בין אמירה למעשה: האחדות אינה סיסמה שמניפים אלא אחריות שנוהגים בה בחיי היום-יום, והמודעות אינה דיבור שנאמר אלא עמדה שננקטת כאשר האינטרס של החברה בסכנה. אל הצעירים הוא מפנה את קריאתו האחרונה: שיהיו שסתום הביטחון של חברתם, שידחו את הפילוג ואת האלימות, ושיפרשו גשרים של שיתוף פעולה.
