מאמר משיב על התסכול מן המפלגות בטענה אחת: ההימנעות מהצבעה אינה מענישה את הרשימות אלא את החברה, ומי שנמנע עליו לשאת בתוצאת הימנעותו
מאמר שפורסם במדור הדעות יוצא מהנחה שהוא מכריז עליה במפורש: הבחירות אינן תחרות חולפת בין מפלגות ואנשים אלא תחנה שבה החברה מכריעה את גורלה, ומכאן שמי שנשאר בביתו ביום ההצבעה נושא בתוצאת החלטתו. הכותב בונה את טענתו על הפיכת ההצבעה מזכות לחובה ולפיקדון, ושואל כיצד יידרשו זכויות ממי שלא השתתף בבחירת מי שמייצג אותו, וכיצד מתלוננים על מחסור בשירותים, על מצוקת הדיור, על האבטלה ועל התפשטות הפשיעה לאחר ויתור מרצון על אחד מכלי ההשפעה. הוא מודה שהמחלוקת עם המפלגות והתסכול מתפקודן של הנהגות אחדות הם עובדה קיימת, אלא שלדעתו התרופה אינה בחרם אלא בהשתתפות ובשינוי מבפנים, משום שהותרת הזירה ריקה מעניקה לאחרים הזדמנות להכריע במקום הנמנעים.
ההנחה שעליה נשען המאמר
הכותב פותח בשלילת תכונה מן הבחירות בטרם ייחס להן אחרת: הן אצלו אינן אירוע חולף ולא מרוץ בין מפלגות ואנשים בלבד. ומה שהוא מייחס להן הוא שהן תחנה מכרעת שבה החברה מכריעה את גורלה ואת עתידה. מהנחה זו לבדה מסתעפת יתר הטענה: אם ההצבעה במשקל כזה, הרי שההימנעות ממנה היא החלטה שיש לה תוצאה, ולא עמדה נייטרלית.
העברת ההצבעה מרשות הזכות אל רשות הפיקדון
הצעד השני בטענה הוא סיווג מחדש: ההצבעה אינה זכות בלבד אלא חובה ופיקדון. והפיקדון כאן קשור בשלושה צדדים כפי שהמאמר מונה אותם: האדמה שעליה חיים בני האדם, הבנים והנכדים, והזכויות הפרטיות והקיבוציות. העברה זו משפת הזכות אל שפת החובה היא שמאפשרת לכותב להטיל על ההימנעות אחריות, שכן זכות מותר לוותר עליה ואילו פיקדון יש להשיב.
שתי השאלות שהוא מפנה אל הנמנעים
הכותב מנסח את התנגדותו להימנעות בצורת שתי שאלות ולא בצורת קביעה. הראשונה: כיצד יידרשו זכויות ממי שלא השתתף כלל בבחירת מי שמייצג אותו? והשנייה: כיצד תוצג התלונה על מה שהוא מונה — ליקויי השירותים, משבר הדיור, האבטלה, והתפשטות הפשיעה והאלימות — אם המתלונן ויתר מרצונו על אחד הכלים החשובים ביותר להשפעה העומדים לרשותו? ותכליתה של צורת השאלה היא להעביר את נטל התשובה אל הצד האחר.
אל מי מופנה הנזק לפי הערכתו
לאחר מכן מתקן הכותב את מה שהוא רואה כאי-הבנה במניע לחרם. מי שנמנע מתכוון פעמים רבות להעניש את המפלגות על תפקודן, אלא שהעונש לדעת המאמר אינו נופל עליהן אלא על החברה עצמה, שכן נחלשת יכולתה לתבוע את זכויותיה. והוא מכליל את הכלל על ניסיונן של חברות: החזקות שבהן הן אלה שמשתתפות וכופות את נוכחותן, ואילו הנמנעת מהשתתפות מחלישה את עצמה בעצמה ומעניקה לזולתה הזדמנות להכריע במקומה.
ההודאה בתסכול, ודחיית מה שנבנה עליו
הכותב אינו מכחיש את ההנחה שממנה יוצאים הנמנעים: המחלוקת עם מפלגה זו או אחרת קיימת, ותחושת התסכול מתפקודן של הנהגות אחדות היא עובדה. אלא שהוא מפריד בין נכונות ההנחה ובין נכונות המסקנה המוסקת ממנה, ורואה שהפתרון אינו בנסיגה אלא בהשתתפות, בהשפעה ובשינוי, משום שהותרת הזירה ריקה אינה מניבה אצלו אלא נסיגה נוספת.
סיכום במשפט אחד, וראיה מן הקוראן
והוא חותם בנוסח נחרץ: מי שבחר בהימנעות עליו לשאת בתוצאת בחירתו, ומי שהשתתף מילא את מה שהוא רואה כחובה לאומית ומוסרית. את סיווגו את ההצבעה כפיקדון הוא מבסס על הפסוק המצווה להשיב את הפיקדונות לבעליהם. בכך נועל המאמר את טענתו על ההנחה שבה פתח אותה: שהקול שאינו בשימוש הולך לאיבוד, ושהזכות שאין תובעים אותה נחלשת.
