קול הבוחר אינו קניינה של מפלגה ולא פיקדון בידי מנהיג
מאמר שפורסם במדור «דעה חופשית» יוצא מטענה שהוא מכריז עליה בכותרת חלקו הראשון: קולו של האזרח אינו רכושה של מפלגה ואינו פיקדון בידי מנהיג. על הטענה הזו הוא בונה שבעה חלקים ממוספרים, שבהם הוא דוחה את הצגתם כבוגדים של מי שמחרים או שם פתק לבן, ותולה את תופעת החרם בעשורים של אפליה, בהבטחות שלא קוימו ובקטטות מפלגתיות החוזרות בכל מערכת בחירות. הכותב אינו פוטר את ממשלות ישראל לדורותיהן, ואומר שהן נושאות באחריות עמוקה לתחושתו של האזרח הערבי שזכויותיו אינן בראש סדר העדיפויות, ומדבר על שבעה עשורים ושמונה שנים של ניסיון. מסקנתו היא שהבעיה אינה בקלפי אלא במה שאחריה: בהפיכת הקול לכוח ואחר כך להישג.
הטענה הראשונה: הקול שייך לבעליו
הכותב פותח במה שדומה להכרזה: ככל שמתקרב מועד ההצבעה מתעוררות המפלגות מתרדמתן ופותחות בעונת הסיסמאות, ההבטחות והקטטות, ואז נדרש האזרח להצביע כאילו קולו הוא רכושן של ההנהגות. על כך הוא משיב שהקול אינו רכושה של מפלגה, אינו פיקדון בידי מנהיג ואינו חוב בחירות כלפי איש. מן הטענה הזו מסתעפות שלוש אפשרויות שהוא רואה בהן שוות במידת הלגיטימיות: להצביע, להחרים, או לשים פתק לבן.
מהיכן הגיע החרם
החלק השני מפנה את השאלה אל תוקפי החרם עצמם: מי יצר אותו? והוא משיב שהוא לא צמח בחלל ריק, אלא מעשורים ארוכים של אפליה, מהבטחות שלא התממשו, ממחלוקות שהתישו את החברה ומקטטות החוזרות בכל מערכת בחירות. הכותב הופך את כיוון הדרישה למתן דין וחשבון ואומר שראוי למפלגות לא לשאול את האזרח מדוע איבד את אמונו, אלא לשאול את עצמן מדוע איבדו אותו. וכך נעשית ההימנעות, בחלקה, תוצאה של פוליטיקה שאכזבה את בעליה ולא התרחקות מן הפוליטיקה.
דמוקרטיה שאינה מכבדת את הסירוב
המאמר עוצר אצל פרדוקס שהוא רואה בו את לב המחלוקת: שתובעים דמוקרטיה ואז מקיימים אותה רק כשהתוצאות נוחות. מי שהצביע נעשה פטריוט, מי שהחרים נעשה מתחמק, ומי שבחר בפתק הלבן נעשה אויב. הכותב משיב בהגדרה נגדית: דמוקרטיה אינה מתן הקול אלא כיבוד זכותו של בעליו למנוע אותו. על יסוד זה הוא דוחה את תיאורו של המחרים כעוין את החברה שלו, ורואה בעמדתו ביטוי לאכזבה כנה שאולי כנה יותר מן ההצבעה עצמה.
חשבון עם המפלגות וחשבון עם הממשלות
המאמר מחלק את האחריות בין שני צדדים. מצד אחד הוא פונה אל המפלגות הערביות ואומר שאין זה ראוי שהמחלוקות וההאשמות ההדדיות יישארו כותרת העשייה הפוליטית ואז יידרשו האנשים לשכוח הכול בכל מערכת בחירות, ואומר להן לתקן תחילה את ביתן לפני שהן מזמינות אליו את הציבור. מצד שני הוא מסרב לפטור את ממשלות ישראל לדורותיהן, ומטיל עליהן אחריות עמוקה להשרשת התחושה שזכויות האזרח הערבי אינן בראש סדר העדיפויות, ומדבר על שבעה עשורים ושמונה שנים שהותירו שאלות כבדות בעניין השוויון, התקציבים, התכנון, הקרקע, התשתיות וצמצום הפערים. מסקנתו היא שמשבר האמון הוא הצטברות היסטורית ולא תוצר של מערכת בחירות אחת או של מפלגה אחת.
מה שאחרי הקלפי
בחלקו האחרון עובר המאמר משאלת ההצבעה לשאלת מה שבא אחריה. הוא אומר לקוראו שאם יצביע לאן שירצה זו זכותו, אך מבקש ממנו לשאול לפני שישים את פתקו: האם קולו יחולל תמורה אמיתית, או שייכנס לחשבונות של סיעות, קואליציות ועסקאות? הוא מותח ביקורת ישירה על חברי כנסת שלדבריו רצים אחרי תקציבי הסיעות, ההטבות והמשכורות, בעוד ענייני הציבור נותרים נדחים או עונתיים. והוא מסיים במשוואה בת שלוש דרגות: הפיכת הקול לכוח פוליטי, הכוח להישג, וההישג לשינוי בחיי האנשים — ואם לא כן, מה שקרה אינו אלא שחזור של אותה תמונה עצמה.
