מאמר במדור הדעות קורא את «רצח האופי»: עונש שמותיר את מי שספג אותו חי והורג את מעמדו
טענת המאמר היא כי לא כל הדרה פוליטית זקוקה לנשק, וכי ההכפשה המאורגנת והדבקתו של מה שלא בוצע מותירות את האדם חי בגופו והרוס בשמו הטוב. והכותב מבחין בין יריבות לגיטימית שיסודה מחלוקת וביקורת, ובין מיזם מתוכנן מראש לניפוץ היריב, ומסיק כי הניצחון האמיתי הוא שתתחרה בלא שתהרוס. ואין מופיע בחומר הנסקר שמו של כותב המאמר, והמאמר אינו נוקב בשמו של אדם ולא של אירוע מסוים.
טענת המאמר
המאמר יוצא מרעיון אחד: כי הפשע בפוליטיקה אינו נמדד בנשק לבדו. שכן המילה עשויה לפעול פעולתו של הכדור, והשמועה עשויה להיהפך לפגיון, והחתירה המאורגנת להוצאתו של יריב מן הזירה עשויה להיות מעשה שלם על כל יסודותיו אף אם לא נפל בו איש. וכאשר נהפכת המחלוקת בדעה למיזם לניפוצו של אדם, רואה הכותב כי יצאנו משער התחרות אל שער אחר.
התנקשות שמותירה את הגוף שלם
המאמר מבחין בין קיפוד חייו של אדם, שאותו הוא מונה כמכוער שבמעשים משום שהחיים אינם קניינו של איש, ובין סוג נסתר יותר של הדרה: שיושחת שמו הטוב של אדם ויודבקו לו אשמות שלא ביצע, ויוותר חי בגופו ומת במעמדו ובכבודו. וזו בעיני הכותב אינה יריבות חולפת אלא ניסיון להפיל את האדם ממקומו.
כאשר ההדרה נעשית מתוכננת מראש
המסוכן שבמה שהמאמר עוצר אצלו הוא התכנון המוקדם: שייוצרו העמדות ויסודרו העובדות והיריב יימשך אל עמדה מביכה, ולאחר מכן יוצגו הפרטים בתור עובדות שאינן נתונות לדיון. אז, לפי הכותב, נהפכת הזירה הפוליטית למגרש חיסולים שאין לו קשר לתחרות ולא לדמוקרטיה.
היכן נגמרת זכות היריבות
המאמר אינו שולל מאיש את זכותו לחלוק ולהתחרות ולבקר, אלא מונה את העימות הקשה בדעה כזכות כל עוד הוא כפוף לאמת ולמוסר. ההידרדרות אצלו מתחילה כאשר נעשית התחרות קנוניה, וההכפשה כלי, והמחלוקת רצון בהשמדתו של הצד האחר.
שאלת החינוך ושאלת הערך
הכותב מחזיר את השאלה מן «מי ביצע?» אל «כיצד הגענו לכאן?»: כיצד נעשתה הפגיעה בזולת בעיני מקצתם אמצעי לגיטימי לתכלית פוליטית. והוא מודד את התקדמותן של החברות לא במספר המפלגות והמושבים, אלא ביכולתם של בניהן לחלוק זה על זה בלא שייהפכו לאויבים.
מסקנת הכותב וגבולות המאמר
המאמר מסיק כי הפוליטיקאי האמיתי הוא מי שחולק בלא שיהרוס, ומתחרה בלא שידקור, וזוכה בעמדתו בלא שיאבד את אנושיותו, וכי מה שנהרג בקרבות אלה אינו יחיד לבדו אלא דבר מה מן האמון הציבורי. והטקסט נקרא כאן בתור דעה כללית על ההתנהגות הפוליטית: שכן הוא אינו נוקב בשמו של אדם ולא של אירוע, ואין מופיע בסקירה שמו של כותבו, ואין בידיעה זו ייחוס לאיש.
