מחנה השינוי אינו מגיע לרוב בלא תמיכה ערבית ותקרת הימין 52

ההנחה: השפעה על ההרכב ולא על השוליים

המאמר מציב את הנחתו בשורתו הראשונה: שהחברה הערבית ניצבת מול הזדמנות נדירה שאולי לא תחזור בקרוב, ושאין זו הזדמנות צורנית ולא שוליים במשחק מורכב, אלא אפשרות ממשית להשפיע על הרכבה של הממשלה הישראלית ומכאן על המסלול שהמדינה פונה אליו. והוא מתאר את הרגע כרגע של מהומה ושל תקווה גם יחד: שנים של מלחמות קשות ומשבר פנימי חונק הסוערים על החברה הישראלית כולה מזה, וסימנים פוליטיים חדשים האומרים כי מציאות טובה יותר אפשרית מזה. והרקע שהוא מזמן כדי להצדיק את הדחיפות כפול אף הוא: התגברותה של מה שהוא מכנה הסערה הגזענית והקולוניאלית המאיימת על האזור במלחמות תמידיות, והעמקתה של הגזענות המבנית נגד הערבים בפנים.

מחנה השינוי: ארבע מפלגות מעל אחוז החסימה

ההבחנה הראשונה שהוא בונה עליה נוגעת לצד שמנגד לנתניהו. שכן המחנה שמנגד, והוא זה שהשיח הישראלי מכנה אותו מחנה התקווה והשינוי, מתמודד במרוץ במבנה מפלגתי שהכותב רואה בו את המלוכד ביותר זה שנים: ארבע מפלגות גדולות שכל אחת מהן יציבה מעל אחוז החסימה, ובהן הימין והשמאל והמרכז, ומושלות בהן הבנות פנימיות המרככות את הסכסוכים שהחלישו אותו בעבר. והוא סבור כי מפלגות אלה, על אף שוני האידיאולוגיה שביניהן, שותפות למטרה אחת: מניעת המשכו של המסלול המוליך את המדינה אל קיצוניות נוספת, והפלת נתניהו בכל מחיר. ולכידות זו היא בקריאתו תנאי ראשון, שהרי מחנה מפורק אינו זקוק לשותף ערבי מלכתחילה — שכן אינו מגיע למקום שבו יזדקק לאיש.

הצד הערבי: אחדות מזה ופרגמטיות מזה

ואילו התנאי השני הוא בבית הערבי עצמו. שכן המאמר מבחין בשיבתה של הרשימה המשותפת אל מה שהוא מכנה כעין אחדות, והוא המשיב את הרוח לרעיון הייצוג הקיבוצי ומונע את פיזור הקולות בין מפלגות קטנות שאינן עוברות את אחוז החסימה. והוא מבחין בה בעת ש«רע״ם» ממשיכה בדרכה אל השותפות הממשלתית, והיא דרך שהוא מודה כי עוררה מחלוקת רחבה אך פתחה פתח ללגיטימיות חדשה לרעיון ההשפעה הערבית הישירה על קבלת ההחלטות. והכותב רואה בהצטרפות שני הדברים — אחדות מזה ופרגמטיות מזה — דינמיקה המגבירה את הסיכויים לעליית אחוז ההצבעה ומונעת את שריפת הקולות. ואלה בדיוק הם ההופכים את הגוש הערבי ממספר סמלי למספר הנחשב בהרכבת הממשלה.

חשבון השישים ואחת ומבוכת הימין

אחר כך מגיע המאמר אל לב טענתו, והוא חשבון מספרי ולא עמדה ערכית. שכן הציבור המשתייך למחנה השינוי, על אף הסתייגותו המסורתית מהשתתפותן של המפלגות הערביות, כבר מבין לדעת הכותב כי הגעה לשישים ואחת בלא תמיכה ערבית כמעט בלתי אפשרית, ובייחוד עם סירובו לשוב לבריתות עם נתניהו או עם המפלגות החרדיות. ולעומת זאת הוא מאתר מבוכה במחנה הימין: כישלונו של נתניהו לסדר את מחנהו, ומפלגות קטנות כגון «נעם» ו«החרדים החדשים» העלולות לשרוף אלפי קולות, וסכסוכים בין «הליכוד» ובין סמוטריץ’ ומפלגות הימין הדתי, ונסיגה בפופולריות של «הליכוד» שהוא מעריך כי בגללה עברו שישה עד שמונה מנדטים אל הצד האחר, ומשבר פנימי במפלגות החרדיות בין חילופי הדורות ובין המחלוקות הארגוניות. וסיכומו של דבר אצלו הוא תקרה למחנה זה בחמישים ושניים עד חמישים ושלושה מנדטים, העשויה לרדת אם לא יעברו כמה מפלגות את אחוז החסימה.

מה נקנה במשקל הזה

ונותרת השאלה שבה הוא חותם: מה ייעשה במשקל הזה אם יתממש. והכותב מונה חמש תכליות: בלימת השיח הגזעני המתגבר בתקשורת ובפוליטיקה, ועצירת המדיניות הדוחפת את האזור להתנגשויות רצופות, והגנת החברה הערבית מפני האפליה המבנית בתקציבים ובשירותים ובמדיניות הביטחון, וכינון קשר חדש בין המדינה ובין אזרחיה הערבים שעיקרו שותפות במקום הדרה, וכפיית סדר יום אזרחי הנוגע לפשיעה ולעוני ולחינוך ולתשתיות היישובים הערביים. וקודמת לכל אלה הסתייגות שהוא מציב במפורש: כי מה שהוא קורא אליו אינו ויתור על הזהות, אלא שימוש בכלי זמין. ובזאת מציב המאמר את עצמו במקום שלישי בין הרואה בקלפי בגידה ובין הרואה בה גאולה: כלי הנמדד במה שהוא משיג, לא יותר.