מה נותר מן הקווים האדומים שהורמו לפני רבע מאה?
אתר «אלג'רמק» פרסם מאמר בלא חתימה הסוקר את מאזן השתתפותן של המפלגות הערביות בבחירות בישראל מאז שנת אלף תשע מאות תשעים ותשע. הוא מתחיל מאותן בחירות שבהן ניצח אהוד ברק את בנימין נתניהו, ואשר שלוש רשימות ערביות התמודדו בהן — חד"ש, הרשימה המאוחדת ובל"ד — וזכו יחד בעשרה מנדטים. הכותב סבור ששום דבר מן הדרישות שהורמו במערכה ההיא לא התממש במהלך חייה של אותה ממשלה, שלא הגיעו לשלוש שנים, והוא מונה מהן את השלום, את האזרחות המלאה, את הצלת ההקדשים, את הזכות לדיור, את הפסקת ההתנחלות ואת הריסת הבתים. הוא נעצר אצל התקוממות ירושלים והאקצא שבאה בעקבות הסתערותו של אריאל שרון על המסגד ברשותו של ברק, ואצל נפילתם של שלושה עשר שהידים בימיה של ממשלה שתוארה כשמאלית והשר לביטחון פנים שלה היה שלמה בן עמי. ולאחר מכן אצל החרמת הבחירות לראשות הממשלה בשנת אלפיים ואחת, כאשר החרימו כשמונים אחוז, וברק נפל ושרון ניצח. והוא מסיק שהדרישות הצטמצמו עם הזמן עד שהתייצבו על תיק אחד, האלימות והפשע המאורגן.
נקודת הפתיחה: עשרה מנדטים וממשלה שלא השלימה שלוש שנים
הכותב בוחר פתח היסטורי מסוים ולא כללי: בחירות שנת אלף תשע מאות תשעים ותשע, שבהן התמודדו שלוש רשימות ערביות נפרדות — חד”ש, הרשימה המאוחדת ובל”ד — וקצרו יחד עשרה מנדטים, ושבהן ניצח אהוד ברק את בנימין נתניהו. ועל התחנה הזאת הוא מודד את כל מה שבא אחריה. הממשלה שהוקמה לא הגיעה לגיל שלוש שנים, והכותב אומר כי חברי הכנסת הערבים לא השיגו במהלכה דבר ממה שהניפו מכותרות. והוא מונה את הכותרות ההן מנייה ארוכה ומכוונת: השלום הכולל והצודק, האזרחות המלאה, הצלת ההקדשים האסלאמיים והנוצריים, הזכות לדיור, הביטחון לפלסטיני בפנים, הפסקת ההתנחלות, הפסקת הריסת הבתים והפקעת האדמה, הרחבת תחומי השיפוט ביישובים הערביים, ההתמודדות עם הגזענות ושיפור החינוך. והמטרה בהבאת הרשימה בשלמותה היא ההשוואה בינה ובין מה שאליו הגיעו הדברים לאחר מכן.
ההתקוממות כמבחן ולא כזיכרון
המבחן שבו מודד הכותב את אמינותם של הסיווגים הפוליטיים הוא התקוממות ירושלים והאקצא. שכן לאחר שנה וחצי מהקמת ממשלת ברק — שאותו ראו המפלגות הערביות, לפי המאמר, כשמאלי, כרע במיעוטו וכפחות גרוע מנתניהו — הסתער אריאל שרון, שהיה ראש האופוזיציה, על מסגד אל-אקצא ברשותו של ראש הממשלה עצמו. אז פרצה האינתיפאדה השנייה, והפלסטינים בפנים יצאו זועמים, ונפלו מהם שלושה עשר שהידים. והכותב נוקב בשמו של השר לביטחון פנים באותה ממשלה, שלמה בן עמי, ומביא אותו יחד עם ברק כדוגמה לכך שהסיווג השמאלי לא מנע שפיכות דמים. וזה עיקר העניין אצלו: שההימור על הרע במיעוטו נפל מעשית במבחן האמיתי הראשון שלו, ולא בדיון עיוני עליו.
חרם עונשי שהניב לקח שלא נקלט
המאמר מספר את מה שבא לאחר מכן: ההחלטה להחרים את הבחירות לראשות הממשלה בשנת אלפיים ואחת, שבהן התמודדו ברק ושרון, כעונש לברק על מה שהתרחש. והוא רושם בדייקנות שהחרם לא היה עקרוני אלא עונשי — כלומר נסיבתי ולא עמדה קבועה. והתוצאה הייתה שכשמונים אחוז מן המצביעים החרימו, וברק נפל ושרון ניצח, והוא זה שהסתערותו על אל-אקצא ברשותו של ברק הייתה סיבה לשפיכות הדמים. ומן הפרדוקס הזה מפיק הכותב את הלקח שלו: שבכלי הזה יש כוח ממשי, ושההישג אפשרי מחוץ לכנסת בכלים רבים שהחרם אינו אלא אחד מהם. אלא שהוא מצמיד ליכולת שני תנאים שאינם נראים לו מצויים: רצון שיניע אותה, ולאחר מכן החלטה שתוציא את הרצון אל הפועל.
תחנות שחלפו ולא שינו דבר
כדי לבחון את טענתו מונה הכותב שורה של תחנות שכל אחת מהן, לדעתו, הספיקה לבדה כדי לבחון מחדש את הבחירה: התקוממות ירושלים והאקצא, ולאחר מכן מלחמת ממשלת אולמרט על עזה בשנים אלפיים ושמונה ואלפיים ותשע, ולאחר מכן שתי מלחמותיו של נתניהו עליה באלפיים ושתים עשרה ובאלפיים וארבע עשרה, ולאחר מכן איסור התנועה האסלאמית בשנת אלפיים וחמש עשרה, ולאחר מכן מלחמת ממשלת בנט ולפיד בשנת אלפיים עשרים ואחת, ולאחר מכן חוק הלאום. והוא סבור ששום דבר מזה לא תורגם להחלטה, ומסביר זאת הסבר אחד: שמי שאמורים לקבל אותה אינם מעוניינים בה. ואז הוא מוסיף תחנה עדכנית יותר, מה שהוא מכנה רעידת האדמה של עזה, ואומר שהיא לא הוציאה מהם אלא דיבור שנוסחו לא השתנה זה עשורים. והוא שואל שאלה צופה פני עתיד: באילו פנים יתייצבו מול ציבורם אם יחזור המחזה בגדה?
דרישות המצטמצמות עד שהן נעשות תיק אחד
מסקנת המאמר היא שמה שהתרחש עם הזמן אינו כישלון בהשגת הדרישות בלבד, אלא הצטמצמות של הדרישות עצמן. שכן עם רצף מערכות הבחירות התפוגגו הכותרות הגדולות אחת אחר אחת: נעלם כל מה שקשור לגדה, ואין דיבור על מדינה ולא על מעין מדינה כתנאי להמלצה או לכניסה לקואליציה, ולא על הפסקת ההתנחלות כקו אדום. עד שהתייצב העניין — כלשון המאמר — על סוגיה אחת, היא האלימות והפשע המאורגן. והוא חותם במשל סמלי: גוזל נשר שביצתו נפלה בלול תרנגולות וגדל ביניהן, אוכל והולך ומתנהג כמותן, עד שהתיישב בנפשו שהוא תרנגולת, וכשראה את הנשרים מרקיעים נאמר לו שאתה חולם. וכך חי תרנגולת ומת תרנגולת ביום שקיבל את ההשלמה עם המציאות במקום להביט בעצמו כדי לדעת למי הוא שייך. וכל זה הוא דעתו של כותבו, והחומר בלא חתימה, ושדה הסיווג בו הוא מילה אחת: מאמרים.
