מאמר המשיב את שאלת המרוּת אל שורשה: ועדת המעקב אינה שואבת את כוחה משמה אלא ממרכיביה, ולאמנת הכבוד אין ערך בעת החתימה אלא בעת המחויבות
מאמר שפורסם מטפל בשתי סוגיות החוזרות ועולות בכל פעם שמחריפה המחלוקת בין המפלגות הערביות בפנים הארץ: האם ועדת המעקב העליונה כשרה לשמש מרוּת לאומית ליישוב מחלוקות אלה, והאם די באמנת כבוד שעליה חותמים הכוחות הפוליטיים כדי לרסן את השיח ביניהם. ותשובתו על הראשונה היא שהוועדה הוקמה כמסגרת מאחדת ולא כבית דין לסכסוכים, ושתפקידה הייצוגי מקנה לה עדיפות בטיפול ולא בלעדיות בו. ותשובתו על השנייה היא שהאמנה היא טקסט שאינו מבטיח דבר כשלעצמו, ושערכה הוא בשכנוע בה ובהפיכתה לפרקטיקה. והמאמר משיב את שני הדברים כאחד אל תנאי אחד הקודם להם: מצבם של הכוחות המפלגתיים עצמם והתנהגותן של הנהגותיהם.
מאיזו שאלה מתחיל המאמר: תפקידה של המסגרת לפני סמכותה
המאמר יוצא מתזכורת למטרה שלשמה הוקמה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בפנים הארץ הפלסטיני: שתהיה מסגרת המאגדת את המרכיבים השונים, ממפלגות ומתנועות פעילות, ושתהיה כתובת מאחדת לכל הנוגע לענייניו הכלליים של ציבור זה ולתקוותיו ולכאביו. ומן המטרה הזו גוזר הכותב את דרך הבחינה של השאלה שהוצגה: שכן סוגיית כשרותה של הוועדה להכריע במחלוקות המפלגתיות אינה ניתנת להפרדה מטבע התפקיד שלשמו נוצרה. כלומר השאלה על הסמכות היא ענף של השאלה על התפקיד, ולא להפך.
עדיפות ולא בלעדיות: נוסחה אמצעית בין המרוּת לבין ההסתלקות
והמאמר דוחה את שתי התשובות הקיצוניות כאחת. שכן הוא אינו קובע שהוועדה היא המרוּת המחייבת בעניין זה, ואינו קובע שהיא מרוחקת ממנו. אלא הוא סבור שהיא עשויה להיות מרוּת ועשויה שלא להיות, אלא שהיא מייצגת את הפלסטינים בפנים הארץ על שלל השתייכויותיהם, ותפקיד מרכזי זה מקנה לה עדיפות בתרומה לפתרון המשברים ולטיפול במה שמתגלה מן הבעיות. והוא מסייג זאת מיד בכך שעדיפות זו אינה משמעה ייחוד המשימה לה, ולא מניעתם של גורמים אחרים מליזום טיפול במחלוקות שהן מטבעה של העבודה הפוליטית והמפלגתית עצמה.
המשוואה שעליה עומד המאמר: המסגרת כמידת מרכיביה
והמוצק ביותר שבמאמר הוא משוואה שהוא מנסח במשפט אחד: כוחה של ועדת המעקב קשור בכוחם של מרכיביה, וחולשתה משקפת בחלקה את חולשתם של מרכיבים אלה. והוא מביא עליה עדות מן המעשה ולא מן העיון: שהמפלגות ומרכיבי המעקב נראים במקרים מסוימים מסוגלים יותר להצליח בפעילויותיהם המפלגתיות המיוחדות מאשר להצליח בפעילויות הכלליות שהוועדה מארגנת. וזוהי הערה המעבירה את הדיון מן התלונה על חולשתה של המסגרת אל שאלה על היחס בין העבודה המפלגתית לבין העבודה הלאומית המאחדת.
מה שקודם למבנים: האמון וטיבם של הנבחרים להנהגה
ונובע מאותה משוואה שחיזוק תפקידה של המעקב אינו מושג בתיקון המבנים והמנגנונים בלבד. שכן המאמר מציב לפני כן תנאי אחר: השבת האמון בהנהגות התנועתיות והמפלגתיות, ובחירת הנהגות כנות ומסורות הנושאות את דאגתה של החברה ומובילות אל האינטרסים של הפלסטינים בפנים הארץ ואל שאיפותיהם. והזיקה אצלו ישרה: ככל שהנהגות אלה מסוגלות יותר להקדים את האינטרס הכללי, כן גדלות יעילותה והשפעתה של ועדת המעקב. כלומר תיקון המסגרת עובר דרך תיקון מרכיביה, ולא דרך סידורה מחדש מלמעלה.
אמנת הכבוד: טקסט שאינו מרסן את מה שאינו ניתן לריסון
ואילו את רעיון ההסכמה על אמנת כבוד לאומית שהמפלגות והתנועות מחויבות לה, משיב אותו המאמר אל תרבות העבודה הפוליטית ואל יכולתן של המפלגות לחנך את פעיליהן ואת הקאדרים ואת תומכיהן לכבד את השוני ולהתרחק מן ההתנצחויות ומחילופי ההאשמות. ואז הוא מציב לאמנה גבול מציאותי: היא לבדה אינה יכולה להבטיח שקט מלא, ובייחוד עם התרחבותן של רשתות התקשורת והתקשורת האלקטרונית, שכן מה שנכתב ונאמר בהן חומק מריסון, והצתת מדנים אינה נמנעת מניעה מוחלטת, בין שהיא נעשית בשמות בדויים ובין שהיא נעשית בשמות גלויים.
מראש הפירמידה זה מתחיל: מחויבות כהתנהגות ולא כחתימה
ולכן מעביר המאמר את משקל האחריות אל מנהיגי המפלגות והתנועות, על יסוד שהמחויבות מתחילה מראש הפירמידה: בקיום התנהגות פוליטית ומוסרית חיובית לעיני הציבור, ובהפצת רוח של סובלנות וכבוד הדדי ורוחב לב, ובשמירה על ניקיון השיח והלשון והעט חרף השוני בדעות והמגוון שבשיקולים. והוא חותם במסקנה שסביבה סובב כולו: המרוּת הלאומית אינה קונה את כוחה בשם, ואמנת הכבוד אינה קונה את ערכה בחתימה לפני המצלמות, אלא בכוחם של המוסדות הנושאים אותה ובהתנהגותם של הכוחות המחויבים לה וביכולתם להקדים את האינטרס הכללי לחשבונות המפלגתיים.
