קריאה ללונדון לדחות את סגירת הקונסוליה שלה בירושלים הקיימת מאז 1839
מאמר שפורסם במדור «מאמרים» באתר «אל-ג'רמק» קורא את התגובה הישראלית על הסנקציות הבריטיות הנוגעות להתנחלויות, ועוצר אצל סעיף אחד ממנה: סגירת הקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים בתוך שלושים יום. והכותב רואה כי לונדון הבחינה משפטית ומדינית בין ישראל מצד אחד ובין הכיבוש וההתנחלויות מצד אחר, וכי התגובה הישראלית באה בארבעה סעיפים ששלושה מהם פוגעים בפלסטינים ולא בבריטים. והוא משחזר את תולדות המשלחת מאז הקמתה בתקופה העות'מאנית בשנת 1839 והמשכה במנדט ובתקופת השלטון הירדני, והישארותה לאחר 1967 לשירות הפלסטינים. והוא מסיק כי לישראל יש הכוח לסגור אותה ואין לה הבסיס המשפטי, וכי הנדרש מלונדון הוא שלא תכיר בסגירה גם אם תבוצע בפועל.
מה הכריזה לונדון ובאילו סעיפים
המאמר מתחיל מן ההכרזה הבריטית שנשא שר החוץ אד מיליבנד בפני הפרלמנט, ומתאר אותה כמעבר מן התוכחה אל הענישה אף שהיא מוגבלת בהיקפה. וההכרזה מושתתת — כפי שמונה אותה הכותב — על הבחנה חדה בין ישראל בגבולות שביתת הנשק של 1949 ובין השטחים שנכבשו בשנת 1967, לצד הדגשת השר כי ממשלתו מעודדת את חילופי הסחר עם ישראל וכי הצעדים נוגעים להתנחלות ולכיבוש בלבד. וסעיפיה: מניעת כניסתם של מוצרי ההתנחלויות וסחורותיהן עם חקיקה מיוחדת בתוך שישה עד תשעה חודשים; והגבלות על חברות, משקיעים ויחידים המספקים שירותים המקלים על הרחבת ההתנחלויות, ובראשם המעורבים בפרויקט «אי.1» שבין ירושלים ליריחו; ואיסור על קידום ההתנחלויות בתוך בריטניה ובכלל זה מודעות למכירת נכסים וקרקעות; וסנקציות על מתנחלים שהשתתפו במעשי אלימות; ודחיית בקשות רישיון למכירת נשק ומוצרים הקשורים ישירות להנצחת הכיבוש; והתייחסות לכיבוש כולו כבלתי חוקי.
התגובה הישראלית המרובעת ובמי היא פוגעת
והכותב מתאר את התגובה הישראלית כמי שבאה בארבעה סעיפים, לאחר שממשלת נתניהו תיארה את הצעד הבריטי כסנקציות על ישראל. והסעיפים: סגירת הקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים; ומניעת השתתפותה של בריטניה במרכז הבינלאומי לתיאום אזרחי-צבאי המיוחד לעזה, השוכן על אדמות הכפר עראק אל-מנשייה, כלומר קריית גת של היום; והפסקת התוכנית הבריטית לאימון כוחות הביטחון הפלסטיניים; ומניעת כניסתן של שתים עשרה דמויות בריטיות בטענה שהן מעורבות בפעילות עוינת. ואז עורך הכותב את חשבונו: הסעיף האחרון לבדו הוא ענישה הנופלת על בריטים, ואילו סגירת הקונסוליה והפסקת האימונים פוגעות בפלסטינים, ואילו הרחקת לונדון ממרכז התיאום נחשבת בעיניו שער עצמי ישראלי משום שהיא מאבדת לישראל בעל ברית בתוך המרכז.
קונסוליה עתיקה מן המדינה עצמה
ואז עובר הטקסט אל תולדות המשלחת כדי לבנות עליהן את טענתו. שהקונסוליה — לדבריו — הוקמה בתקופה העות’מאנית בשנת 1839, כלומר לפני קום ישראל, והמשיכה בעבודתה בימי המנדט ולאחר מכן בתקופת השלטון הירדני בירושלים ובגדה המערבית. ולאחר כיבוש העיר בשנת 1967 הותירה אותה בריטניה על כנה בהיותה משלחת המספקת את שירותיה לפלסטינים בירושלים, בגדה ובעזה, עד שכאשר הכירה לונדון במדינה הפלסטינית הפכה בדין הקונסוליה הבריטית בפלסטין. והכותב מוסיף שני פרטים שהוא רואה בהם מכריעים: מקומה הנוכחי בשכונת שיח’ ג’ראח היה קיים לפני כיבוש 1967, והיא במסמכים הבריטיים משלחת עצמאית ולא סניף של השגרירות בתל אביב — שהשגרירות לישראלים והקונסוליה לפלסטינים.
מדוע נפלה הבחירה על הקונסוליה
והמאמר מונה ארבע מטרות שהוא רואה מאחורי בחירת הסעיף הזה דווקא: הטלת ענישה נוספת על הפלסטינים; וחיזוק מה שישראל מכנה ריבונותה על ירושלים וזכותה לפתוח ולסגור בה נציגויות זרות; ומחיקת מה שנותר מסממני ריבונות פלסטינית מוחשית בעיר, כל עוד המרות של המשלחת הזו היא פלסטין ולא ישראל; ולבסוף הימנעות מתגובה בריטית, משום שלונדון רואה בירושלים אדמה כבושה, ולכן סגירת שגרירות או קונסוליה ישראלית אצלה כתגובת גומלין פירושה הכרה מכללא בכך שירושלים היא חלק מישראל. והוא מסיק כי הצעד תוכנן כך שיקשה להשיב עליו דיפלומטית.
וינה 1963 וגבולות «המדינה המקבלת»
ואחר כך מציג הכותב את הטענה המשפטית משני פניה. שאמנת וינה ליחסים קונסולריים משנת 1963 מתנה את הקמת המשלחת בהסכמת המדינה המקבלת, ומסמיכה אותה להכריז על כל דיפלומט כאדם בלתי רצוי, ואף לסגור את המשלחת בהסתמך על עקרון הריבונות. אלא שהתנאי שעליו מושתתות כל הסמכויות האלה — בקריאתו — נעדר כאן, משום שהמשפט הבינלאומי והעמדה הבריטית אינם מכירים בריבונות ישראלית על העיר. והוא סומך זאת במה שמכריזה הקונסוליה עצמה על יציבות עמדת ממשלתה מאז אפריל 1950: הכרה בישראל תוך מניעת הכרה בריבונות על ירושלים עד שייקבע מעמדה הסופי, והכרה בשלטון של אמת מציאותית בחלקה המערבי, והתייחסות למזרחה ככבוש. ומשום כך מסרבת לונדון להעביר את שגרירותה אל העיר כפי שעשתה וושינגטון. ומנגד מצדיק שר החוץ הישראלי גדעון סער את הצעד בכך שירושלים המאוחדת היא בירה הנתונה לריבונות מלאה, וכי כל פעילות זרה בה עוברת בערוצים שישראל מסכימה להם.
מה מציע הכותב ללונדון
והמאמר חותם בהצעות מעשיות לאחר שניתנה לבריטניה ארכה של שלושים יום לסגור את המשרדים ולהפסיק את העבודה. שהנדרש ראשית הוא הכרזה מפורשת על דחיית ההחלטה על בסיס היעדר הסמכות, ואחר כך הכרזה על השעיה זמנית של העבודה במשכן הנוכחי עד שישתנו הנסיבות: אם בשינוי עמדתה של הממשלה הישראלית ואם בהיעלמות הכיבוש. והוא מוסיף מוצאים אחרים: המשך עבודתה של המשלחת מרמאללה תוך שמירה על שמה ועל תפקידה, ומתן השירותים הקונסולריים באופן אלקטרוני, וזה אפשרי מעשית. והמסקנה אצלו היא כי לישראל יש הכוח לסגור בלי הבסיס המשפטי לכך, וכי הנדרש הוא שלא יוכר בסגירה באופן רשמי גם אם התרחשה בפועל — ואם רצתה בה ישראל מבחן בריבונות, יהי זה מבחן שבו היא נכשלת.
