רשימה ב"כל אלערב" שואלת על הנעדר שהיה מקרב בין החלוקים לפני שהתרחב הקרע: חודשיים לקלפי ועיסוק בציד טעויות, והקריאה לשולחן אחד הרחק מן התקשורת ומצבירת הנקודות
רשימה שפורסמה ב"כל אלערב" יוצאת מפרדוקס של תזמון: פחות מחודשיים מפרידים מן הבחירות לפרלמנט, והעיסוק הרווח הוא מחלוקות צדדיות, חילופי האשמות וחיטוט במעידותיו של זה בזה. בעל הרשימה סבור שמה שמתרחש כבר אינו תחרות הוגנת אלא מאבק שלילי המכרסם בקרנה של החברה ומחליש את אמון האנשים בהנהגותיה. והוא נוקב בשם הנעדר: "הגדול" שאינו מודד במשקפיים מפלגתיים ולא אישיים, ויש בו האומץ לומר לטעות שהיא טעות גם אם באה מקרוב. הוא מזהיר שכל ארגון שאינו מכיל את מחלוקותיו ייחלש, ויהיה חזק ככל שייראה היום. ואז הוא מציע מוצא מעשי: שאישים בעלי מעמד יזמינו את הצדדים לשולחן אחד, הרחק מן התקשורת, מן הרשתות ומרישום הניצחונות.
הפרדוקס שממנו היא יוצאת: מועד קרוב ועיסוק רחוק
הרשימה כולה עומדת על פרדוקס של תזמון. פחות מחודשיים מפרידים ממועד פרלמנטרי שבעל הרשימה מתאר כשלב שאינו רגיל ואינו סובל משחקים, ובאותה ארכה עצמה מופנה המאמץ למחלוקות צדדיות, לבעיות חברתיות, לחילופי האשמות ולחפירה במעידותיו של זה בזה. הוא קורא זאת כאילו איננו עומדים כלל לפני מועד פוליטי גורלי. במקום איחוד השורות וההיערכות לקרב הזקוק לכל קול ולכל מאמץ, הפך העיסוק להיות זה בזה: כל קבוצה מתבוננת ברעותה ואורבת למעידתה, וכשזו מתרחשת היא ממהרת לפרסם אותה ולנפח אותה.
שאלה שהוא מעלה בקול רם בלי לענות עליה
הכותב אינו עובר בשתיקה על מה שהעסיק את דעת הקהל בימים האחרונים, אך אינו מאשים איש בדבר. מה שהוא עושה הוא להפוך את המקרה לשאלה שהוא מעלה בקול רם: מי יצר את בעיית ג’עפר פרח? ומדוע הועלתה דווקא בתזמון הזה? ומה התכלית שבהעלאתה? והוא מותיר אותן שאלות פתוחות בלא תשובה שהוא מציע ובלא שם שהוא מצביע עליו. הכוונה בהעלאתן, בעיניו, היא שהמבט יעבור מן המקרה אל מה שמאחוריו: כלומר אל המנגנון שגרם למחלוקת ארגונית להתרחב באופן הזה.
האבחנה: מאבק שלילי המכרסם בקרן, ויחסים חולים
אחר כך הוא עובר לנקוב בשמו של מה שהוא רואה בלא כחל וסרק. מה שמתרחש, להערכתו, כבר אינו תחרות הוגנת, אלא נעשה מאבק שלילי המכרסם בקרנה של החברה ומחליש את אמון האנשים במי שמנהיגים אותה. הוא מתאר את היחסים הפוליטיים והארגוניים הקיימים כחולים, ומונה את תסמיני המחלה: שדאגתה של כל קבוצה תהיה גילוי טעויותיה של האחרת, שהתחרות תיהפך להשחרה, שהמחלוקת תהיה עילה לניתוק, ושהדיאלוג ייעדר ותיעדר החוכמה. והסיכום אצלו הוא שמה שמתרחש אינו בניית חברה ולא בניית ארגון, אלא הריסה בידיים של מה שבנו הקודמים.
הנעדר: “הגדול” שידע מתי להתערב
ואילו מה שחסר לזירה, בעיניו, הוא אישים מטיפוס שהוא אומר שחלף מן העולם. שכן בזמן ההנהגות החברתיות והפוליטיות שעברו היה מי שידע מתי להתערב, וכיצד לקרב בין החלוקים, וכיצד לומר לכולם שטובת החברה מעל לכולם — ולו אירעה בעיה כזאת באותו זמן, לא הייתה מגיעה לדעתו למה שהגיעה. והתכונה שהוא מתנה ב”גדול” הזה היא שתי תכונות: שלא ימדוד את הדברים במשקפיים מפלגתיים או אישיים, ושיהיה בו האומץ לומר לטעות שהיא טעות ולנכון שהוא נכון, יהיה בעליו מי שיהיה. והתנאי השני הוא הקשה יותר, שכן הוא מחייב לשפוט את הקרוב במה ששופטים בו את הרחוק.
האזהרה והמוצא: מי יקרוס מחר, ומי יישב היום
והוא מנסח את אזהרתו בנוסח כללי החורג ממפלגה מסוימת: שכל ארגון שאינו מסוגל להכיל את מחלוקותיו, ואין לו הנהגה נחרצת ונבונה, ורווחים בו המתח, הפילוג והתחרות השלילית — ייחלש מחר, ויהיה חזק ככל שייראה היום, ואף עלול להגיע לקריסה. אחר כך הוא מציע מוצא מעשי ולא נאומי: שאישים בעלי מעמד ייזמו הזמנה של הצדדים לשולחן אחד, בשלושה תנאים שהוא נוקב בהם בשמם — הרחק מן התקשורת, והרחק מרשתות התקשורת החברתית, והרחק מרישום נקודות וניצחונות. שכן הפומביות, להערכתו, היא חלק מן הבעיה ולא מן הפתרון.
סיכום: מה שחולף ומה שנשאר
והוא מסיים בשלושה כללים שהוא רוצה שיילמדו: שהמחלוקת אינה איבה, ושחילוקי דעות אינם מצדיקים השמצה, ושתחרות פוליטית אינה השמדת האחר. וחותם בהשוואה בין מה שחולף ובין מה שנשאר: הבחירות יבואו ויסתיימו, המועמדים ישתנו, והמפלגות עשויות להחליף את מיקומן — ואילו החברה נשארת לבניה אחרי שכל זה יתפזר. ובהשוואה הזאת מונח מוסר ההשכל של הרשימה כולה: שמה שנשבר בחודשיים עשוי להזדקק לשנים כדי שישוקם.
