הרהור ההופך את כלל בחירת החברה: הביטחון מצוי אצל מי שהכיר את הרווחה ואחר כך איבד אותה, לא אצל מי שהגיע אליה לאחר מחסור ממושך
הרהור שפורסם במדור «מנבר אל-ערב» מציג אמת מידה לבחירת מי שנתלווה אליו ומי שניתן בו אמון, ומעמיד אותה על ניסיון חייו של האדם ולא על מצבו הנוכחי. הוא יוצא מקובלנה על תקופה שבה, לתפיסתו, גברו הקליפות על התוכן, והנאמנות והכרת הטובה נסוגו מפני אינטרסים צרים. אחר כך הוא מרחיב את משמעות השובע ומוציא אותו מגבולות הבטן אל התמלאות הנפש בממון, בשלטון, בכבוד ובמעמד. מסקנתו היא שמי שחי מחסור ממושך ואחר כך הגיע לפתע אל הרווחה, נראה טובו פעמים רבות מאולץ משום שלא צמח באדמתו המקורית, והוא שב אל טבעו במבחן הראשון. ואילו מי שהכיר את השפע ואחר כך אבד ממנו, או שהחזיק בכוח ואחר כך נחלש, טעם את האובדן ולמד ענווה לאחר רוממות, ונעשה הטוב אצלו תכונה שהניסיון ליטש. הוא מסתיים בקריאה מפורשת: שתהיה החברוּת עם מי שרעב לאחר שובע, ושייזהר האדם ממי ששבע לאחר רעב.
הפתיחה: קובלנה על תקופה שבה גברו הקליפות
ההרהור מתחיל באבחנה כללית על מצב התקופה בטרם יגיע אל הכלל שהוא מציב. הוא רואה כי החיצוני גבר על המהותי, כי משמעויות הנאמנות והכרת הטובה נמוגו תחת לחצם של אינטרסים אישיים צרים, וכי הדקירה מאחור נעשתה דפוס מוכר והקנאות כותרת להשתייכות. מאבחנה זו הוא עובר אל שאלתו האמיתית: אם התמעטה הכנות ומצפונים נמכרו במחירים אפסיים, באיזו אמת מידה ייבחר הרֵע?
הרחבת המשמעות: השובע אינו שובע הבטן
הדבר הראשון שההרהור עושה הוא העתקת המטאפורה ממקומה המילולי. השובע אצלו אינו מוגבל למזון, אלא משתרע אל התמלאות הנפש בכל שאפשר לה להתמלא בו: העושר, השלטון, הכבוד והמעמד. בהרחבה זו נעשית אמת המידה ראויה ליישום על מי שהתעלה בממון כשם שהיא חלה על מי שהתעלה בעמדה, והכלל נעשה רחב יותר ממשל עממי על אוכל.
הטענה הראשונה: טוב זר שלא צמח באדמתו
אחר כך הוא מציג את טענתו בצד המזהיר. הנפש שהמחסור האריך בה ואחר כך עברה לפתע אל הרווחה, טובה נראה, לפי הערכת ההרהור, מאולץ ולא נובע ממהותה. הוא ממשיל את בעליה למי שלובש בגד שאינו שלו ונראה זר בתוכו, ואינו מאחר לשוב אל טבעו במבחן הראשון. העילה לדעתו היא שטוב זה זר ולא צמח באדמתה המקורית של הנפש, ולפיכך הוא חשוף להיעלמות משום שלא השתרש מלכתחילה.
הטענה השנייה: מי שטעם את האובדן לאחר השפע
ומנגד הוא מציג את הפנים האחרות. מי שהכיר את השפע ואחר כך פקד אותו העוני, או שהחזיק בכוח ואחר כך נחלש, או שהגיע אל המעמד ואחר כך נפל ממנו, הוא לפי הערכתו בעל רעב מסוג אחר: לא רעב של ראשית שלא הכירה זולתה, אלא רעב של ניסיון שהכיר את ערך השפע לאחר היעלמו. מכאן הוא מסיק שהענווה אצלו באה לאחר הרוממות, ושנאמנותו התאשרה משום שהתנסה בהיפוכה, ונעשתה נתינתו תכונה ולא מראית עין.
המסקנה: קריאה לתבונה בבחירה
ההרהור חותם במה שבו פתח: שטבעו של האדם אינו נעשה בידי עושר ולא בידי עוני, אלא נעשה בידי הניסיונות שעברו עליו והותירו את רישומם בתוכו. על יסוד זה הוא בונה את קריאתו המפורשת להתחבר אל מי שהכיר את הרווחה ואחר כך איבד אותה, ולהיזהר ממי שהגיע אליה לאחר מחסור, משום שטובו לפי הערכתו חולף ואין להישען עליו. בכללותו זוהי קריאה שלא ייתפתה האדם לסיסמאות רמות ולמראית העין, ושיהיה נבון בבחירותיו.
