כאמל ריאן מוכיח את בני דורו: מי שקושר את האנשים לאדם ולא לרעיון משבית את שכלם

איגרת אל דור

הכותב כאמל ריאן מפנה את מאמרו אל בני דורו מבין אלה שחיו את התמורות הגדולות וטעמו הדרה ונוכחות כאחת. הוא אומר כי אחדים מהם התייצבו על שכנוע שהוא רואה כמסוכן, שלפיו הוא מרכז החברה ושהאנשים סובבים במסלולו בבקשת רצון או מיראת כעס.

השאיפה וההתנפחות

הכותב סבור כי השאיפה אינה פשע אלא מנוע החיים, אלא שהיא מתהפכת לכלי הרס כאשר היא נעשית התנפחות של העצמי. הוא אומר כי מה שמקומם אותו אינו הבדל התפיסות, אלא הזלזול בשכלם של האנשים.

רעיון או אדם

ריאן מעמיד את הבעיה בקשירת האנשים לאדם ולא לרעיון, ובצמצום המפעל לשם אחד. הוא מתאר את הפיכת היחס משותפות מודעת לנאמנות עיוורת כמסוכן שבמה שעלול לפקוד דור שחי את המאבקים ואת השברים.

ביקורת ולא מחיאות כפיים

הכותב תוהה כיצד מסכים מי שהתנסה בתהפוכות החיים להשבית את שכלו מרצונו, ושייספרו הסיפורים האישיים כאילו היו עובדות מוחלטות. הוא מסכם כי הזמן זקוק לביקורת יותר משהוא זקוק למחיאות כפיים, ולאחריות יותר משהוא זקוק לסיסמאות.