ד"ר כאמל ריאן מזהיר מפני «הטהרנות הפוליטית»: ההתנשאות מעל שדה הפעולה היא עמדה שיש לה מחיר, ואי-ההכרעה אף היא הכרעה
במאמר החתום בשמו מציג ד"ר כאמל ריאן, ראש מרכז «אמאן», טענה על תופעה שהוא מכנה «הטהרנות הפוליטית»: שאדם מדמה כי הפוליטיקה אינה הולמת אותו מרוב הסיבוך והפשרות שבה, ולכן הוא בוחר לעצמו את עמדת המתבונן הרחק מנקודות החיכוך. ריאן בונה את דבריו על מסלול מעשי שהוא מונה — ראשות מועצת כפר ברא חמש עשרה שנים, סגנות המנהל הכללי בשלטון המקומי יותר מעשרים וחמש שנים, והקמת עמותת אל-אקצא ומרכז «אמאן» — לא כדי לחסן את דעתו מפני ביקורת, כדבריו, אלא כדי לתמוך במסקנתו: שהמרחק בין העמדה הפוליטית ובין המחיר שמשלם עליה האזרח קצר ממה שמדמים.
מהיכן מדבר כותב המאמר
הכותב פותח את מאמרו בקביעת מקומם של דבריו: לא דעה חולפת ולא תיאוריה מרחוק, אלא תמצית ניסיון שהחל בגיל תשע עשרה ונמשך עד היום, שבמהלכו חי את העשייה הציבורית ממקומות שונים והיה פעמים רבות בתוך נקודות החיכוך שבהן מתקבלת ההכרעה ותוצאותיה ניכרות באנשים. והוא מונה את תחנותיו: השתייכות לזרם האסלאמי בתפקידי הנהגה, ראשות מועצת כפר ברא חמש עשרה שנים, עבודה בשלטון המקומי כסגן המנהל הכללי יותר מעשרים וחמש שנים, הקמת עמותת אל-אקצא לטיפוח ההקדשים האסלאמיים ועמידה בראשה כעשרים וחמש שנים, והקמת מרכז «אמאן» — המרכז הערבי לחברה בטוחה — שלדבריו קיבל מעמד של יועץ באו”ם, וחברות בוועדת המעקב העליונה עשרות שנים.
מדוע הוא מגולל את קורותיו
הכותב ממהר לשלול את מה שעלול להשתמע מן הגלילה הזאת, ואומר שאינו מזכיר את תחנותיו מתוך התפארות ולא כדי להעניק לדעתו חסינות מפני ביקורת, אלא כדי להראות שמה שהוא מציג הוא פרי ניסיון ארוך בפוליטיקה, בניהול, בשלטון המקומי, בעבודה האזרחית ובהתמודדות עם ענייניהם של האנשים. זהו ניסיון שלדבריו חשף לו בבירור עד כמה קצר המרחק המפריד בין עמדה המתקבלת בפוליטיקה ובין החשבון שמשלם האזרח, קצר יותר ממה שעולה בדרך כלל על הדעת.
הבקשה היחידה: לדעת שההימנעות היא בחירה
הכותב אינו מציע מרשם מוכן ואינו מבקש מקוראו ללכת אחריו בעמדה או בבחירה, אלא מבקש — כלשונו — דבר פשוט וקשה בעת ובעונה אחת: שהקורא יחשוב, ואז יעריך, ואז יכריע, או אפילו יכריע שלא להכריע. אלא שהוא מתנה זאת במודעות לכך שאי-ההכרעה היא עצמה הכרעה, ושההתרחקות מן הפוליטיקה אינה התרחקות מתוצאותיה. לשם כך הוא מזכיר אמרה המיוחסת לאפלטון שלפיה מחיר ההתנשאות מעל ניהול העניין הציבורי הוא שבסופו של דבר ישלוט בך מי שאינו מייחס לכבודך כל ערך, ומצרף אליה אמירה באותה משמעות של נג’מטין ארבקאן: אם לא תשתתף בפוליטיקה, ישתתף בה זולתך ויכריע את גורלך.
התופעה שהוא חושש ממנה, והסוגיות שאינן ממתינות
החשש שהכותב מצהיר עליו חורג מן המחלוקת הפוליטית עצמה אל מה שהוא מכנה «הטהרנות הפוליטית», והוא מתאר אותה כמחשבתו של אדם שיש בפוליטיקה מן הסיבוך והפשרות עד כדי כך שראוי לו להתנזר ממנה, ולכן הוא בוחר לעצמו עמדה הרחוקה מן החיכוך ומסתפק בה בצפייה: מתאר את השרפה בעודה בוערת ואז מתנצח עם זולתו על מי הצית אותה. על כך הוא משיב שהתיאור אינו מועיל למי שהאש מלהטת אותו, ומשיב ברשימת אתגרים שלדבריו אינם תיאורטיים: הפשיעה והאלימות, משבר האמון במוסדות, העוני והפערים, החינוך, הקרקע והדיור, מעמדן של הרשויות המקומיות, והזכויות האזרחיות והפוליטיות.
שלוש ההבחנות, והמסקנה
הכותב אינו קורא למכור עמדות ולא לוותר על הזהות ולא להצדיק את הטעות משום שבעליה בא מן המחנה עצמו, וכשם שאינו קורא לראות בכל השתתפות הצלחה או בכל ברית חוכמה או בכל ויתור ריאליזם. הנדרש בעיניו הוא שאדם ידע להבחין היטב בשלושה מקומות שקל להתבלבל בהם: שהנעת האינטרסים בגמישות לא תיחשב הפקרת העיקרון, ושחוסר היכולת להשפיע לא ייחשב טהרה פוליטית, ושהנסיגה משדה הפעולה כולו לא תיחשב שמירה על עקרונות היסוד. שכן הפוליטיקה בתיאורו אינה מקום לטהורים בלבד ולא לסוחרי העקרונות, אלא זירה קשה הזקוקה לשכל קר ולמצפון חי. והוא חותם בכך שהמסוכן ביותר שאפשר לעשות הוא לעמוד בשוליים ואז לכעוס על שמי שנכנסו למגרש הבקיעו את השערים.
