ג'מיל אלסלחות קורא ברומן החדש של אסעד אלאסעד: שתי נשים סוריות שברחו מן המלחמה ומצאו בנֵכר את מה שקשה ממנה, וקריאה המסתיימת בכך שהחלום נותר רחוק

הספר: מוציאו לאור והיקפו ומי עיצב את עטיפתו

בבירת ירדן עמאן, בהוצאת «דאר אלשרוק» להוצאה לאור ולהפצה, יצא לאור הרומן «חלומות הערים הרחוקות» מאת הסופר הפלסטיני אסעד אלאסעד, וזאת בשנה זו. והרומן משתרע על מאה שלושים וארבעה עמודים בפורמט בינוני, ואת עטיפתו עיצבה סוהיר אלג’אעוני. והחומר שאנו עוסקים בו כאן הוא קריאה בו מאת הסופר ג’מיל אלסלחות, המתחלקת בין הצגתו של בעל הרומן, ובין הצגת עולמו, ובין עמידה על לשונו וסגנונו.

מיהו אסעד אלאסעד: מן השירה אל הרומן, וכתב עת בירושלים ועיתון יומי

אלסלחות מציג את המחבר ומזכיר שהוא סופר פלסטיני שנולד בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע, ושהוא נושא תעודת פרופסורה — הדוקטורט — בספרות הערבית. והוא החל את דרכו כמשורר ואחר כך פנה מן השירה אל הסיפור ואל סיפור הילדים ואל הרומן ואל המחקרים, ויצאו לו ספרים אחדים בסוגות אלה. והוא מן המייסדים הפעילים של אגודת הסופרים הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. ולצד זאת היה בעליו של «כתב העת אלכאתב לתרבות האנושית» ועורכו הראשי, והוא יצא לאור בירושלים בין השנים אלף תשע מאות שבעים ושמונה ואלף תשע מאות תשעים ושתיים. וכן הוציא לאור את העיתון היומי «אלבלאד» בין השנים תשעים וארבע ותשעים ושש.

שתי הנשים וסיבת בריחתה של כל אחת מהן

ואילו הרומן סובב על שתי נשים סוריות שברחו ממלחמת האזרחים שחוותה הארץ מאז שנת אלפיים ואחת עשרה. הראשונה היא סנאא בת מערת אלנעמאן, שהתגוררה עם אמה וברחה מאיש שהטקסט מכנה אותו «האע’א», שחשק בה תוך ניצול מעמדו. ואלסלחות עומד על המילה עצמה ומסביר שמקורה טורקי, ושהיא משמשת במובן הגדול או השייח’ או האדון, כאות כבוד למי שיש לו מעמד חברתי או ממון ושלטון. והשנייה היא זינב, והיא כורדית מעפרין, שבעלה נהרג בידי מי שהרומן מכנה אותם «בעלי הזקנים», והיא נמלטה בהצילה את נפשה והותירה אחריה שלושה ילדים.

הדרך אל יוון, ומפגש במקרה

ושתי הנשים הלכו באותה הדרך עצמה בלי שהאחת תכיר את רעותה: מסוריה אל טורקיה, ומשם אל יוון. והמבריחים ניצלו אותן בדרך, וכמעט טבעו בים. וביוון נפגשו במקרה ובלי היכרות מוקדמת, לאחר שכל אחת מהן סבלה את מה שסבלה — עד שזינב עבדה בזנות כדי לפרנס את עצמה. וכשנפגשו נעשו שותפות במסעדה המגישה מאכלים ערביים. וכאן נופל סיכומו של מה שרואה אלסלחות ברומן: שהוא מעלה את סבלם של הפליטים הסורים בטורקיה וביוון, ושההשפלה והביזוי שמצאו בנֵכר עשו את המוות במולדת קל מהם.

שני הסופים, והמשפט על הלשון והסגנון

ואין הרומן מסתיים בנֵכר. שכן אחרי כל מה שאירע שבה זינב אל ביתה במסע ארוך ומפרך, ומוצאת את בנה הבכור עובד במסעדה, ובעל המסעדה מסכים לפתוח לו סניף נוסף שבו עבדו היא ובנה. ואילו סנאא שבה אל עיירתה כדי לחיות את מה שנותר לה מן החיים בבית אמה. ואלסלחות חותם את קריאתו במשפט על המלאכה: הוא אומר שהסופר השתמש בערבית הספרותית, ושהיא לא נקתה משגיאות לשון ודפוס. ואילו הסגנון זורם וסיפורי במסירה, וגובר בו יסוד המתח על אף מרירות התוכן.