סרט תיעודי בתחרות פסטיבל ונציה מקבץ עשרים וארבעה עדים מקציני המודיעין הישראלי וחייליו לשעבר על מערכות סימון המטרות במלחמת עזה, והוא היחיד מסוגו בין עשרים ואחד סרטים המתחרים על אריה הזהב
ביום חמישי הוקרן, במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע של ונציה, סרט תיעודי שחתומים עליו הבמאים הישראלים יובל אברהם ורייצ'ל זור, ושמו «NAZA», ראשי תיבות צבאיים שהגוף המפיק אומר כי הם משמשים לתיאור המספר הצפוי של אזרחים שעלולים להיהרג בתקיפה אווירית אחת. היצירה נשענת על ריאיונות עם עשרים וארבעה מאלה ששירתו בעבר ביחידות המודיעין הישראלי כחיילים וכקצינים, שנערכו — לפי העיתון «הגרדיאן», שהשתתף בהפקת הסרט — בשעות הלילה על גגות מבנים בתל אביב, תוך שינוי קולות הדוברים וטשטוש תווי פניהם מחשש למה שעלול לפגוע בהם אם ייוודעו. העדויות סובבות סביב כלים הנשענים על בינה מלאכותית בסינון מספרים גדולים של אנשים כמטרות אפשריות, סביב פריצה לטלפונים לאיתור מקומם של בעליהם, וסביב תקיפות ליליות על בתים מאוכלסים תוך הערכה מוקדמת של אפשרות נפילתם של בני אותה משפחה.
מה הוקרן בוונציה, מי חתום עליו, ומה משמעות שמו
האירוע הוא הקרנת בכורה שהתקיימה ביום חמישי בתוך התחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע של ונציה, והיצירה המוקרנת היא סרט תיעודי שבבימויו שותפים הישראלים יובל אברהם ורייצ’ל זור. ואילו שמו אינו מילה אלא ראשי תיבות הרווחים בממסד הצבאי הישראלי, והגוף שהפיק את הסרט אומר כי הם משמשים שימוש תיאורי לציון כמה אזרחים צפויים ליפול בתקיפה אווירית. ובחירת ראשי התיבות האלה לשם היא כשלעצמה טענת הסרט בקיצור: שמספר ההרוגים האזרחים לא היה הפתעה שמתגלה אחרי התרחשות התקיפה, אלא מספר שמחושב לפניה ומשולב בשפת העבודה היומיומית.
מדוע צולמו הריאיונות בלילה ובקולות מוחלפים
פרט עריכת הריאיונות אינו פרט טכני אלא חלק ממשמעות החומר. לפי העיתון «הגרדיאן», שהוא שותף בהפקת היצירה, נערכו המפגשים בלילה על גגות מבנים בתל אביב, וזהויות הדוברים הוסתרו בשינוי קולותיהם ובטשטוש תווי פניהם. והסיבה המוצהרת לכל זה היא מה שעלול לחול עליהם אם ייוודעו שמותיהם. מפיקי היצירה הוסיפו כי ההפקה נעשתה בחשאיות ובסידורי אבטחה מוקפדים להגנת מי שדיברו. כלומר עשרים וארבעה גברים ונשים מאלה ששירתו בגוף מודיעין ראו שמסירת מה שבידיהם מחייבת מידה כזו של זהירות.
מה מתארות העדויות מכלי העבודה
החומר שמביא הסרט מתחלק, לפי מה שפורסם עליו, לסוגים של פרקטיקה ולא לאירועים בודדים. הראשון שבהם הוא כלים הנשענים על בינה מלאכותית, שתפקידם לסנן מספרים גדולים של אנשים כמטרות אפשריות לפני ביצוע תקיפות ליליות על בתיהם, מתוך ידיעה מוקדמת שהמכה עלולה לפגוע בבני משפחותיהם. השני הוא פריצה לטלפונים לאיתור מקומם של מי שנעשו למטרה ולהאזנה לשיחותיהם עם קרוביהם. והשלישי הוא מה שנוגע לקרקע ישירות: הפצצת שכונות מגורים והריסתן, שריפת בתי אזרחים, ומקרי הרג בנקודות חלוקת הסיוע. הבמאי יובל אברהם אמר במסיבת עיתונאים בוונציה כי הצוות ביקש מן המשתתפים להסביר את אופן פעולתו של מה שהשתמשו בו, וכי היו מהם שהביעו חרטה והיו מהם שדיברו בלי אכפתיות או בהתפארות.
שאלת הסרט: המדיניות והפקודות ולא האירוע הבודד
הבמאים אומרים כי יצירתם אינה בוחנת אירועים בודדים ולא חריגות שמבצעים חיילים מיוזמתם, וכי מה שהיא רודפת אחריו הוא מה שמעל לכך: המדיניות והפקודות והפרקטיקות והשפה שהתירו בגרסתם את הריגת האזרחים בהיקף רחב. מכאן בא קישור העדויות למה שפורסם בשנים האחרונות מתחקירים עיתונאיים על מנגנוני סימון המטרות הישראליים ברצועה, ובהם תחקירים ב«גרדיאן», במגזין «972+» ובאתר «שיחה מקומית». ומופיעים בין הדוברים, לפי «הגרדיאן», מי שעבדו ביחידות מודיעין סודיות, ובהם מי שאמר כי יחידתו הייתה בקשר ישיר עם לשכת ראש הממשלה הישראלית בנימין נתניהו.
מקומה של היצירה בתחרות, והמסלול שקדם לה
הסרט אינו אחד מכמה סרטים תיעודיים במהדורה הנוכחית, אלא התיעודי היחיד בין עשרים ואחד סרטים המתחרים על אריה הזהב, וזה מקום המעניק לעדויות שבו במה רחבה יותר ממה שמאפשרות ההקרנות המתמחות. ואילו מסלולם של שני הבמאים קדמה לו יצירה אחרת: «אין ארץ אחרת», שבבימויה שותפו להם הפלסטינים באסל עדרא וחמדאן בלאל, וזכתה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת אלפיים עשרים וחמש. והחומר החדש נשען על עדויות ומידע שחלקים מהם כבר פורסמו בין השנים אלפיים עשרים ושלוש ואלפיים עשרים וחמש, כלומר שחידושו הוא במי שמספר אותם ולא בהתרחשותם.
