פסק המועצה האסלאמית לפסיקת הלכה בעניין תפילת חובה בתוך המכונית: העיקרון הוא הירידה והעמידה והפנייה אל הקיבלה, וההיתר תלוי באי-יכולת — ועמו החזרה על התפילה בעת היכולת
המועצה האסלאמית לפסיקת הלכה הוציאה, בחתימת נשיאה פרופ' ד"ר משהור פוואז, תשובה בדין קיומה של תפילת חובה בתוך מכונית או אוטובוס. ותמציתה שהעיקרון הוא שאין בכך יציאה ידי חובה, משתי עילות: אי-האפשרות לפנות אל הקיבלה שהיא תנאי לכשרות התפילה, ואי-האפשרות לעמוד שהיא יסוד בה למי שמסוגל לכך. ולפיכך החובה היא לרדת ולקיים את התפילה בעמידה ובפנים אל הקיבלה בכל עת שהדבר אפשרי, ואין בכך הבדל בין הגבר לאישה. ואילו למצב של אי-יכולת לרדת יש בפסק דין אחר הבנוי על דעת הרוב, בצירוף הכרעה שיש לחזור על התפילה על פי אסכולת א-שאפעי.
שתי עילות המונעות יציאה ידי חובה: תנאי שנעדר ויסוד שאי אפשר לקיימו
הפסק בונה את הדין העקרוני על שתי עילות ולא על אחת. הראשונה היא שמתנאי כשרותה של התפילה הפנייה אל הקיבלה, ולנהג או לנוסע במכונית נוסעת אין תנאי זה מתקיים משום שכיוונו נגזר מכיוונו של הרכב. והשנייה היא שמיסודות התפילה העמידה למי שמסוגל לה, ולמי שנמצא בתוך מכונית או אוטובוס אין יסוד זה מתקיים. וצירופם של היעדר תנאי עם אי-האפשרות לקיים יסוד הוא שעשה את העיקרון שנקבע במועצה לכך שתפילת חובה במצב זה אינה כשרה.
מה שנובע מכך: ירידה ועמידה, ואין הבדל בין גבר לאישה
ועל בסיס שתי העילות מסדר הפסק את החובה: על האדם לרדת מן המכונית או מן האוטובוס, ולפנות אל הקיבלה, ולקיים את התפילה בעמידה אם הוא מסוגל לעמוד. והפסק קובע במפורש שדין זה אחד הוא בעניינו של הגבר ובעניינה של האישה, ואינו מיוחד לאחד מהם מבלעדי האחר. והוא מוסיף במקום זה הסרת מבוכה שעלולה להשתמע: שאין זה פוגם באישה שגברים יראו אותה בעת שהיא מתפללת בדרך, ואין בכך דבר המונע ממנה לקיים את התפילה כהלכתה.
מתי חל ההיתר: שלוש צורות של אי-יכולת ולא של קושי בלבד
ואז עובר הפסק אל המצב שבו אי אפשר לעצור את המכונית ולרדת ממנה, ותוחם אותו בצורות שאינן נמסרות לשיקול דעת חופשי. מהן שיחשוש האדם לנפשו, ומהן שההחלטה לרדת לא תהיה בידיו כלל כמי שנוסע באוטובוס, ומצטרף לכך החשש שיעבור זמן התפילה. שכן במצבים אלה הוא מתפלל במכונית או באוטובוס, וזוהי דעת רוב אנשי ההלכה. וההיתר אפוא קשור באי-יכולת ממשית הכרוכה במחסור בזמן, ולא בעצם הכובד שבירידה.
שאלת החזרה על התפילה: מחלוקת והכרעה הבנויה על נדירותו של האונס
ואשר לשאלה אם חוזרים על אותה תפילה לאחר שקוימה בצורה זו, מביא הפסק שאנשי ההלכה נחלקו בחובת החזרה. והוא מכריע כדעת אסכולת א-שאפעי שהזהיר יותר הוא לחזור, ומזכיר להכרעה זו את עילתה: שזהו אונס נדיר. והכלל הנשמר כאן הוא שעל מה שנדיר מן האונסים אין נבנה היתר קבוע המבטל את החזרה, בשונה מן האונסים הנשנים. שכן ההיתר מתיר את קיום התפילה בזמנה, והחזרה משלימה את מה שנעדר מן התנאי ומן היסוד.
הערכה של המציאות: הירידה אפשרית ברוב המצבים, למעט צורה אחת
ואין הפסק מסתפק בקביעת הדין, אלא מצרף לו הערכה של המציאות: שהירידה מן המכונית היא דבר אפשרי ברוב המצבים, ושהדבר בולט ביותר אם המכונית היא רכושו של בעליה וההחלטה לעצור בידיו. והוא מוציא מכלל אפשרות זו צורה אחת שהוא מזכיר אותה בשמה: שיחשוש המתפלל לנפשו מפני תקיפה של אחד הקיצונים, והפסק מציין שזהו מכלל הדברים הנשמעים והנראים בעת האחרונה, ושיצטרף לכך הפחד שייצא הזמן.
סדר בעת פחד: הפניית הרכב אם אפשר, ואם לאו — תפילה והיא נוסעת
ובאותה צורה מציב הפסק סדר בשתי דרגות. הראשונה שיעצור המתפלל את מכוניתו ויפנה אותה אל הקיבלה אם יוכל לכך, ויתפלל, עם חובת החזרה. והשנייה, אם לא יוכל לעצור אותה כלל, שיתפלל והמכונית נוסעת, ועליו לחזור על התפילה בכל עת שיוכל לכך. והפסק מייחס סדר זה לאסכולת א-שאפעי ולמי שהסכימו עמה. והנצפה בשתי הדרגות כאחת הוא שהחזרה קבועה בשתיהן, שכן ההיתר מסיר את המבוכה מעל המחויב בזמנה ואינו מסיר ממנו את השלמת מה שנעדר.
