יאסר אל-עוקבי: קוביות הבטון בכניסות לנגב הן בדיקת דופק ולא צעד ביטחוני חולף

שאלה שהכותב חושש שתיעשה יומיומית

יאסר אל-עוקבי, עורך אתר «יום אל-באדיה» בדרום, פותח את מאמרו בשאלה שהוא מדמיין את בני הנגב מחליפים אותה ביניהם במרירות ופותחים לה קבוצות באפליקציות ההודעות: אילו מן הכניסות ליישובינו פתוחות היום? והוא רואה כי הופעתן לאחרונה של קוביות הבטון בכניסות ליישובים, תחת סיסמת המאבק בפשיעה, עושה את השאלה הזאת אפשרות קרובה ולא הנחה רחוקה.

חרדה אמיתית שגויסה שלא במקומה

הכותב אומר כי החרדה לביטחון האישי בחברה הערבית היא חרדה מצטברת וכנה, אלא שהיא נוצלה כדי להעביר צעדים העלולים לחרוג ממטרתם המוצהרת ולפגוע בחופש התנועה של האנשים, עד שההגעה אל היישוב או היציאה ממנו יהיו תלויות במחסום או בכניסה חסומה. והוא קורא בעניין מעין מבחן תגובה: כמה ימחו האנשים, ומתי יתרגלו לחריג הנכפה על הכניסה לשכונתם.

מה שאמר בית המשפט העליון

אל-עוקבי נשען על התערבות שיפוטית שהתרחשה באחד בספטמבר 2026, עת הוציא בית המשפט העליון צו על תנאי בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח. ונושא העתירה הוא מדיניות שלפיה מותירה המשטרה גושי בטון במשך חודשים בתוך שכונותיהם של היישובים הערביים ובכניסות אליהם. בית המשפט חייב אותה להסביר מדוע לא תחדל מהצבת מחסומים קשיחים בלתי מאוישים כל עוד אין הוראת חוק מפורשת המסמיכה אותה לכך, וקבע לה את הרביעי באוקטובר מועד לתשובה.

מה שמתרחש בשטח לצד המחסומים

והכותב אינו עוצר במחסומי המשטרה בלבד, אלא מצרף אליהם מקרים שהוא מייחס למתנחלים: ניסיון לגנוב עדר צאן מאזרח בדואי בכפר עתיר, ומה שאירע לפני חודשים בביר הדאג’ כאשר הוצת רכוש השייך למתנחלים עצמם — והוא מקרה שלדבריו מצלמות התושבים תיעדו אותו ובכך מנעו את הדבקת האשמה בכפר הסמוך.

דרישה משני צדדים ולא מצד אחד

אל-עוקבי מקפיד לצרף בעמדתו שתי דרישות שאינו רואה ביניהן סתירה: משטרה המגינה על האנשים ורודפת אחר הפושעים ואוכפת את החוק על הכול מצד אחד, וסירוב לכך שסיסמת המאבק בפשיעה תיעשה שער לסגירת היישובים ולהגבלת תנועת תושביהם ולהתייחסות אל חברה שלמה כאל תיק ביטחוני מצד אחר. והוא מסכם את הרעיון במשפט שהוא עושה אותו לציר המאמר: את הפשיעה רודפים, ואין מענישים עליה את הגאוגרפיה.

לקח שהוא קורא בגדה

והוא חותם בהפניה אל הגדה המערבית, שם החלו המחסומים והסגרים — בהקשרים שהוא מודה כי הם שונים — ואחר כך התייצבו עם הזמן כמערכת השולטת בתנועת האנשים בין עריהם וכפריהם, עד שהשאלה על הדרך נעשתה שאלה יומיומית. והוא מזהיר מפני הגעת הנגב אל המצב הזה ברהט ובלקייה ובתל שבע ובערערה שבנגב ובתראבין א-צאנע ובכפרים המשתרעים על כבישים 31 ו-25 ו-40, ומפני שמה שמוצג היום כחריג זמני יהיה תצוגה מקדימה של מה שיבוא אחרי הבחירות.