מאמר שואל מדוע נשכחים אירועיו של הרומן ונותרת בזיכרון דמות אחת ממנו, ומחבר את השאלה אל כלי הכתיבה החדשים: הטקסט נעשה מהיר יותר, ויצירתו של האדם הרומני עודנה אטית

השאלה שבה נפתח המאמר

המאמר נפתח בשתי שאלות כרוכות זו בזו: מדוע נותרות דמויות אחדות בזיכרון שנים ארוכות ואילו אחרות מתפוגגות זמן קצר לאחר סגירתו של העמוד האחרון? ומדוע אנו חשים לעתים, כשאנו מעלים בזיכרוננו את מה שקראנו, שהאירועים נעלמו ואילו דמות אחת נותרה נוכחת כאילו הייתה אדם שהכרנו ופגשנו יום אחד? והתשובה שאליה נוטה בעל המאמר היא שהעניין נעוץ ביסודו ביכולת שיש לרומניסט: לברוא דמות שיש לה חיים בתוך הטקסט ומחוצה לו גם יחד. שהדמות אצלו אינה שם הניתן לאדם דמיוני, ואינה גיל ומקצוע ותווי פנים המשובצים בהקשר הסיפור, אלא יצור סיפורי המתגבש בהדרגה מן הזיכרון והתשוקה והפחד והניסיון והיחס אל הזולת.

ההבדל בין לכתוב על דמות ובין לברוא אותה

ומכאן מעמיד המאמר את הבחנתו המרכזית. שהסופר עשוי לבנות עלילה מהודקת, ועשויה להיות לו לשון יפה, והוא עשוי לדעת כיצד לפזר את האירועים ואת המהפכים, ואף על פי כן נותר הרומן זקוק לאותו אדם המעניק ליסודות הללו את נשמתם: שהאירועים, ותהא המתיחות שבהם עזה ככל שתהיה, זקוקים למי שיישא אותם, והלשון, ויהי יופייה רב ככל שיהיה, זקוקה לניסיון אנושי שיעניק לה את משמעותה. והכתיבה על הדמות מוסרת מידע עליה, ואילו בריאתה מחייבת היכרות עמוקה יותר עם עולמה הפנימי. והוא מנסח היכרות זו בשאלות קטנות: מה היא רוצה? וממה היא פוחדת? ומה היא מסתירה מן האחרים? ומה הותיר בנפשה העבר? וכיצד היא נוהגת מול בחירה קשה? ומה היא עושה כשדרכי המילוט מצטמצמות לפניה?

הדוגמאות: שמות שיצאו מן הנייר

והמאמר מביא שמות שלדעתו הצליחו לחיות מחוץ לדפי הרומנים שלהם: אנה קרנינה אצל טולסטוי, ומאדאם בובארי אצל פלובר, ורסקולניקוב ב«החטא ועונשו» לדוסטויבסקי, וז’אן ולז’אן וקוזט ב«עלובי החיים» לוויקטור הוגו. ואצל נגיב מחפוז הוא מזכיר את אחמד עבד אל-ג’ואד ואת סעיד מהראן, ואצל אלטייב צאלח את סעיד מוצטפא, וב«משתה לאצות הים» את מהדי ג’ואד ואת אאסיא אלח’צ’ר. והמשותף להם בדעתו הוא שלא היו כלים להנעת האירועים, אלא היו להם חיים פנימיים וזיכרון ותשוקות ופחדים וסתירות וחלומות ושברים. ומשום כך אין חייהם נגמרים עם סגירת הספר: שאנו עשויים לשוב אליהם כעבור שנים, ואנו עשויים להשוות בינם ובין אנשים שאנו פוגשים.

הסתירה והפרט הקטן: מה שיוצר את השכנוע

והמאמר עומד על שני תנאים לשכנוע. הראשון שבהם הוא הסתירה: שהדמות המשכנעת עשויה לשגות ולקלוע, ועשויה להסס ולסגת, ועשויה לומר דבר אחד ולעשות אחר — ומרחב זה הוא חלק מאנושיותה, שכן האדם שאנו מכירים בחיים אינו מתנהל על פי היגיון אחד ואינו מצטמצם לתכונה אחת. והשני הוא הפרט הקטן: שדרכה של הדמות בשתיקה, או תנועת ידה, או יחסה למקום, או זיכרון ישן המלווה אותה, עשויים להיות רבי־רושם יותר מעמודים ארוכים שבהם מסביר הסופר את תכונותיה. והפרטים אצלו אינם באים לקישוט אלא להעניק לדמות את ייחודה, וככל שהם נובעים מטבעה וממהלך חייה גדל כוחם לשכנע.

הדמות אינה נוצרת בחלל ריק

והמאמר מוסיף תנאי שלישי המעביר את המבט מפנימה של הדמות אל סביבתה: שתישאר מחוברת אל עולמה שבו היא חיה. שהאדם אצלו הוא בן זמנו וסביבתו ובן הקשרים שהוא רוקם עם זולתו, ותודעתו אינה מתגבשת אלא ממה שהוא מתחכך בו מן הבריות. ומשום כך אין לדמות רומנית לידה בחלל ריק: אלא היא נוצרת בתוך נסיבות ותמורות וקשרים שזורים זה בזה. וככל שמצליח הרומניסט להכניס סביבה זו אל תוך הרכבה, גדֵלות נוכחותה ויכולתה לשכנע את קוראה.

הפרדוקס האחרון: טקסט מהיר יותר, ודמות הזקוקה לזמנה

ומכל זה עובר המאמר אל שאלת הרומן בזמננו, שבו נעשתה הכתיבה קלה יותר, ורבו כלי הפקת הטקסטים, ונכנסה הבינה המלאכותית אל מרחב הכתיבה והיצירה. ונעשה אפשר לקבל בזמן קצר רעיונות והצעות ותיאורים ודיאלוגים ומסלולים סיפוריים. ובעל המאמר סבור שכלים אלה עשויים להועיל לסופר כשהוא משתמש בהם בתבונה, אלא שקלות הפקת הטקסט היא עניין אחר מן היכולת לברוא אדם רומני משכנע: שהדמות אינה מידע הנאסף ומסודר, ואינה תכונות המפוזרות על פני העמודים, אלא תמצית של ניסיון ושל ראייה ושל רגישות כלפי האדם והחיים. וכאן נופל הפרדוקס שבו הוא חותם: שהסופר יכול עתה לכתוב בשעות אחדות עמודים רבים, ואילו הדמות הראויה להישאר עשויה להזדקק לזמן ארוך הרבה יותר עד שתתגבש בתודעתו ובנפשו.