54.9% ממצביעי הליכוד מתנגדים לברית עם סמוטריץ' ובן גביר
מאמר ניתוח המתפרסם באתר «אל-ג'רמק» מציג קריאה של הזירה הבחירתית בישראל המגיעה לארבעה תרחישים אפשריים לצורתה של הממשלה הבאה. והוא נשען באחד ממפתחותיו על סקר של מכון «אגם לאבס» בהנחיית ד"ר נמרוד ניר, שנערך בקרב אלף מחברי הליכוד ואלף ממצביעיו, והראה ששני שלישים מן החברים דורשים את הברית עם הימין הקיצוני ואילו 54.9% מן המצביעים מתנגדים לכך — כלומר פער בין הבסיס המפלגתי הצר ובין הבסיס הבחירתי הרחב יותר. והמאמר סבור שגוש הימין לא התאחד, ושלפחות שמונה רשימות קטנות מתחרות על אותו ציבור עצמו וכך אובדים קולותיהן של אלה שאינן מגיעות מהן לאחוז החסימה. והוא מוסיף גורם אמריקאי שעליו הוא לומד מהימנעותו של הנשיא טראמפ ממתיחת ביקורת על הסנקציות הבריטיות ומהצהרה של שר החוץ מרקו רוביו. והוא מסיק שהרשימות הערביות עשויות להיות הגורם המכריע בצורתה של הממשלה.
פער בתוך הליכוד שסקר מודד אותו
המפתח הראשון של קריאה זו הוא מספר הלקוח מסקר שמקורו מוגדר: מכון «אגם לאבס», בהנחיית ד”ר נמרוד ניר, שנערך בשני מדגמים מקבילים שכל אחד מהם מונה אלף איש — אלף מחברי הליכוד, ואלף ממצביעיו. ותוצאתו היא ששני שלישים מן החברים דורשים את הברית עם הימין הקיצוני, ואילו 54.9% מן המצביעים מתנגדים לברית עם בצלאל סמוטריץ’ ואיתמר בן גביר. והמשמעות שהמאמר מסיק מן ההשוואה היא המרחק בין שני בסיסים: בסיס מפלגתי צר הבוחר את המועמדים, ובסיס בחירתי רחב יותר והוא המכריע בקלפי. וכאשר שני הבסיסים מתרחקים זה מזה, כדבריו, נעשה הקו שהמפלגה משרטטת לעצמה שונה מן הקו שמצביעיה מקבלים.
שמונה רשימות מתנצחות על ציבור אחד
המפתח השני הוא חשבוני ולא סקרי. שכן המאמר סבור שגוש הימין שבנימין נתניהו סומך עליו לא התאחד, ושלפחות שמונה רשימות קטנות שואבות את רוב קולותיהן מאותו ציבור ימין ציוני ולאומי-דתי עצמו. והוא נוקב מהן ב«עוצמה יהודית» בהנהגת בן גביר, ובציונות הדתית וב«זהות» עם סמוטריץ’ ופייגלין, וב«עמיחי ישראל» עם עופר וינטר, וב«נעם» עם אביגדור מעוז. והבעיה אצלו אינה במספר אלא בתוצאתו: כל רשימה שאינה מגיעה לאחוז החסימה אובדים קולותיה על הגוש כולו. והוא מציין ש«נעם» אינה מגיעה אליו באף סקר, וש«עמיחי ישראל» מתנדנדת על גבולו ומגיעה אליו פעם ונכשלת פעם אחרת.
גורם אמריקאי שלומדים עליו ממה שלא נאמר
המאמר מוסיף גורם שלישי והוא היחסים עם ארצות הברית, ואומר שהם עוברים מתחים הנמתחים משני תיקי עזה ואיראן ועד הגדה המערבית. והראיה שהוא מביא על כך היא ראיה שבשתיקה ולא שבהצהרה: שהנשיא דונלד טראמפ לא מתח ביקורת על הסנקציות הבריטיות, וששר החוץ מרקו רוביו אמר שארצו לא תלך בעקבות בריטניה אך היא נגד האלימות בגדה. והוא מצרף לכך דברים המיוחסים לג’ארד קושנר שתוכנם הוא שהבחירות דוחפות את מנהיגי ישראל להחלטות נמהרות, וקורא אותם כרמז לכך שמה שמתקבל עתה מבקש הצלחה בבחירות ולא רווח אסטרטגי. ומסקנתו היא שוושינגטון חותרת בראש ובראשונה לתיקון המסלול, ושהיא מעדיפה ממשלה מורחבת בלי הימין הקיצוני שתהיה מסוגלת להתמודד עם המיזם האזורי שלה.
ארבעה תרחישים לצורת הממשלה
המאמר מגיע לארבע אפשרויות שהוא מציג אותן כנקודת מבטו של בעליהן ולא כדיווח. הראשונה ממשלת שינוי בראשות גדי אייזנקוט, ותנאיה שהברית הביטחונית-כלכלית בין הנדל וזליכה תעבור את אחוז החסימה. והשנייה ממשלת אחדות לאומית מורחבת הכוללת את האופוזיציה ואת הליכוד בלי הימין הקיצוני עם רוטציה בראשות הממשלה בין אייזנקוט ונתניהו, ותנאיה לחץ אמריקאי גדול. והשלישית ממשלת מיעוט בראשות אייזנקוט שסיעות יצורפו אליה בהמשך, והיא קמה על תמיכה חיצונית מן הרשימות הערביות. והרביעית שאף צד לא יגיע לשישים ואחד מנדטים לא בהצבעה ולא בקואליציה, ואז יישאר נתניהו בראש ממשלת מעבר עד לבחירות חדשות — והיא האפשרות שהמאמר פוסל אותה יחסית משום שוושינגטון זקוקה לממשלה מעשית ומסוגלת.
שני הגורמים המניעים כל דבר
המאמר מצמצם את כל מנועי השינוי לשני גורמים. הראשון המתלבטים מקרב מצביעי הליכוד ולאיזו מפלגה ילכו. והשני יכולתו של גוש הנדל וזליכה לעבור את אחוז החסימה. והוא אומר שמה שמלבד זאת הופך את הרשימות הערביות לגורם המכריע והמשפיע בצורתה של הממשלה ובזירה הפוליטית. והוא מציב בראש ניתוחו הערה על מעמדו של נתניהו עצמו: שהוא נכנס לבחירות עם הישגים צבאיים בלי הישג מדיני שיעמוד כנגדם, ושדבר זה עלול להתהפך לכישלון אסטרטגי. ושתוכניתו לאור פילוג הימין אינה עוד בניית רוב לעצמו אלא מניעת האופוזיציה מלהגיע לשישים ואחד מנדטים.
