המנהיג נמדד במספר השכלים שִחרר ולא במספר המוחאים כפיים
מאמר דעה המפנה תוכחה אל בני דורו של הכותב, ומזהיר מפני קשירת האנשים לאישים במקום לרעיונות בשעה שהחברה מדממת.
תוכחה המופנית אל דור
בעל מאמר שפרסם אתר «אל-ג’רמק» כותב אל בני דורו שחיו את התמורות הגדולות וטעמו הדרה לפעמים ונוכחות לפעמים אחרות, ולאחר מכן התייצבו אחדים מהם על שכנוע שהוא רואה כמסוכן: שהוא מרכז החברה ושהאנשים סובבים במסלולו. הכותב מאשר כי תוכחתו אינה יריבות אישית אלא חשש לדור שהיה אמור להיות בשל מכדי ליפול במלכודת האני.
כאשר המפעל מצטמצם לשם
המאמר מבחין בין השאיפה בהיותה מנוע לחיים לבין התנפחות העצמי ההופכת אותה לכלי הרס. מה שעוצר את הכותב אינו הבדל התפיסות אלא הזלזול בשכלם של האנשים: שהאנשים ייקשרו לאדם ולא לרעיון, שהמפעל יקוצר לשם אחד, ושהשותפות המודעת תתהפך לנאמנות עיוורת.
מסירת מפתחות התודעה
הכותב שואל כיצד מסכים אדם שהתנסה בתהפוכות החיים להשבית את שכלו מרצונו, ושייספרו הסיפורים האישיים כאילו היו עובדות מוחלטות, ושבעליהם ייחשב כמי שחסין מטעות. הוא סבור כי המסוכן שבמה שפוקד דור שחי את המאבקים ואת השברים הוא שימסור את מפתחות תודעתו לאדם אחד וכך יצטבר הקיפאון דור אחר דור, בהדגישו כי הזמן זקוק לביקורת יותר משהוא זקוק למחיאות כפיים ולאחריות יותר משהוא זקוק לסיסמאות.
החברה מדממת והמאבק על החזית
המאמר מעמיד זו מול זו שתי תמונות: חברה שהדמים נשפכים בה ברחובות, שהבתים נדחסים בה בפחד ושהצעירים נופלים בה זה אחר זה, ובני גיל העסוקים בעמדות, בתמונות, בנאומים ובשאלה מי יהיה בחזית, כאילו החברה היא פרט קטן בקורות חייהם. הוא מנסח את הפרדוקס בכך שהחברה מתה מהתנפחות האני בעוד שמתגאים בה מי שאמורים להוביל אותה.
מצפן פנימי ולא הישג נראה
הכותב מסכם כי המנהיג האמיתי אינו נמדד במספר המוחאים כפיים סביבו אלא במספר השכלים ששחרר, ולא ביכולתו לגייס נאמנות אלא בנשיאה באחריות עם התרחשות הטעויות. הוא סבור כי ההבדל בין מי שחי לעצמו לבין מי שחי לאומתו טמון בכיוונו של המצפן הפנימי: הראשון שואל כיצד יגדל הוא, והשני כיצד תגדל המשמעות אחריו. הוא חותם בכך שהניסיון שאינו מוליד ענווה נהפך לנטל, ושהדור הוא חוליה בשרשרת הנשברת בחוליותיה החלשות ביותר אם יתעקש כל אחד להגדיל את עצמו.
