מאמר שואל מלוב האיטלקית את המונח «אזרחות חסרה» כדי לקרוא בו את דרכה של «רע״ם»: כאשר מוענקת אזרחות מוגבלת גאוגרפית במקום שוויון
מאמר בונה את טיעונו על אירוע היסטורי מלוב תחת הקולוניאליזם האיטלקי: פילוג בין מי שנשא נשק ובין מי שבחר בהסתגלות, וצורות מדורגות להסתגלות זו המתחילות במשא ומתן פרגמטי ובשיתוף פעולה מנהלי ומסתיימות בקבלת שילוב מותנה שכונה «אזרחות חסרה». ושיא דרגותיו, בקריאתו של הכותב, הוא אימוץ האידאולוגיה של הקולוניאליסט: «האגודה המוסלמית של הליקטור» שייסד המושל האיטלקי בתור סניף אסלאמי של המפלגה הפשיסטית הלאומית, וארגון «נוער הליקטור הערבי» שפעל לשלב את הצעירים בספורט ובמסגרות מעין-צבאיות ולבנות אסלאם רשמי נאמן. ואף על פי כן לא הוענקה להם האזרחות המלאה, אלא «אזרחות מיוחדת» מוגבלת גאוגרפית בלי זכויות שוות ובלי חופש תנועה כשל האיטלקי. ומן המודל הזה עובר המאמר אל ההווה, וקורא בו את דרכם של מנצור עבאס והרשימה המאוחדת.
המודל ההיסטורי: דרגות להסתגלות ולא דרגה אחת
המאמר יוצא מכך שהקולוניאליזם האיטלקי חולל בלוב פילוג חריף: מחנה שראה בנשק את הדרך היחידה לשחרור, ומחנה שבחר בהסתגלות לכובש כדי להימנע מאסונות העימות. והכותב מדגיש ששיתוף הפעולה לא היה דרגה אחת, אלא סולם המתחיל במשא ומתן פרגמטי ובשיתוף פעולה מנהלי, ועובר דרך ההיטמעות התרבותית שנודעה בשם «א-טליינה», ומסתיים בקבלת השילוב המותנה.
שיא הדרגות: מוסדות אסלאמיים בתוך מבנה המפלגה הפשיסטית
והקשה שבמקרים אלה — כפי שהמאמר מציג אותם — הוא אימוץ האידאולוגיה של הקולוניאליסט עצמה. ודוגמתו היא שהמושל האיטלקי ייסד את «האגודה המוסלמית של הליקטור» בתור סניף אסלאמי הכפוף למפלגה הפשיסטית הלאומית, ולצדה הוקם ארגון נוער בשם «נוער הליקטור הערבי». ומן המטרות הבולטות של האגודה היו שילוב הצעירים בספורט ובמסגרות מעין-צבאיות, ובניית אסלאם רשמי נאמן לקולוניאליזם. כלומר שלא הייתה זו מועצת שירותים מקומית, אלא חלק ממבנה מפלגת השלטון שהוקם כדי לחזק את שיתוף הפעולה האידאולוגי.
התמורה שלא שולמה: אזרחות מוגבלת גאוגרפית
אלא שהזדהות זו לא נענתה במה ששקול לה: שכן השלטונות האיטלקיים לא העניקו למשתפי הפעולה את האזרחות המלאה, אלא העניקו לחלק מן הלובים את מה שכינו «אזרחות מיוחדת» מוגבלת גאוגרפית, שאינה מקנה זכויות שוות ולא חופש תנועה כאלה שיש לאזרח האיטלקי. ופרדוקס זה — שיא הנאמנות מול מינימום הזכויות — הוא צומת הטיעון שעליו בונה המאמר את מה שאחריו.
ההיטל על ההווה: מסוגיה של זכויות לעסקת חליפין של שירותים
ובהעלאת המודל הזה רואה הכותב שהדיון המסורתי על תועלת ההשתתפות בכנסת נוטה למגמה אחרת: מגמת התודעה והיסט המושגים. והוא אומר שמשטרי הגמוניה דומים זה לזה במנגנון ייצורן של «אליטות משרתות» המקדמות שיח של עסקת חליפין, ובמקום הזה הוא מציב את מנצור עבאס ואת רשימתו, בהסתמכו על כלל שהוא מייחס לדרכם ושמהותו שכדי לשפר את יחסה של המדינה לחברה הערבית עליה להשתנות היא תחילה — ומגילוייו העמדה בעניין חוק הלאום והוויתור על עקרונות היסוד בשיח הרשמי. והסכנה שבדבר אצלו היא שהוא מעביר את סוגייתם של הפלסטינים בפנים מהיותה סוגיה של זכויות ולאומית והיסטורית לעניין של תקציבים ושירותים.
מה שמייצר מסלול זה בתודעה, על פי קריאת הכותב
והמאמר ממשיך אל השפעה מצטברת: שהתחננות לזכויות במקום התביעה להן בתור זכאות טבעית יוצרת עם הזמן דור המפנים לתוכו נחיתות פוליטית ומסתפק בכך שתקרת שאיפותיו לא תעלה על שיפור תנאי המחיה בתוך מבנה חוקי המקבע אפליה. והוא מוסיף לכך פירור של הזהות הקולקטיבית, שכן העיסוק בדרישות המקומיות מקדים את הדאגה הלאומית המשותפת. וכשם שחתרה האגודה במודל הלובי לנסח אסלאם רשמי נאמן כדי לביית את הצעירים, רואה הכותב שהדרך המבוקרת תורמת — בכוונה או שלא בכוונה — לניסוח אזרח המקבל את ההפרדה בין זהותו הלאומית ובין מציאותו האזרחית.
סיכום המאמר: צומת ולא תמרון פרלמנטרי
והכותב חותם בכך שמה שמתרחש אינו תמרון פרלמנטרי חולף אלא מסלול מידרדר, ושהשתיקה עליו או ההזדהות עמו הן השלמה עם אזרחות חסרה. וזוהי החוליה שבה נסגר הטיעון על ראשיתו: מונח שנולד בלוב תחת הקולוניאליזם האיטלקי, נשלף היום כדי לתאר בו בחירה פוליטית קיימת — עם מה שיש בהיטל ההיסטורי הזה של מרחק בין שני המקרים, מרחק שהקורא מודה בו לפני הכותב.
