«התודעה הממולכדת»: קריאה במושכלות ישראל לאחר חוק הלאום
מאמר שפורסם במדור «מאמרים» באתר «אל-ג'רמק» נוטל מושג שטבע הסופר העיראקי נאט'ם עלי, «התודעה הממולכדת», ועושה אותו כלי לקריאת המסלול הפוליטי הישראלי. והמושג — כפי שמביאו הטקסט — מתאר תודעה הנראית מדעית ואובייקטיבית בעוד ששיחה נושא הטיות דתיות או אמוניות מוסתרות, ובעליה עשוי להיות אקדמאי או איש רוח, והמטען שבה הוא המושכלות ולא הרעיונות המוצהרים. ומכאן מבחין הכותב בינה ובין «התודעה הקיצונית», שכן אין הוא שואל מה אומר האדם אלא על המושכלות הבלתי מוצהרות העושות אותו רואה את העולם באופן מסוים. אחר כך הוא מיישם זאת על יסודות שעליהם קמה המדינה, ומגיע בהם אל מושג «היודוקרטיה» ואל חוק הלאום בשנת 2018, ומסיק כי הבחירות הקרובות הן בחירה בין השלמת «מדינת יהודה» ובין הצטרפותו של הזרם הליברלי היהודי אל מפעל המדינה הדמוקרטית בהתאם להחלטות האומות המאוחדות 181 ו-273.
מטען במושכלות ולא בסיסמאות
המאמר יוצא מהגדרה שהוא מייחס לסופר העיראקי נאט’ם עלי. והתודעה הממולכדת אצלו היא תודעה שעשויה להיראות בחיצוניותה מדעית או אובייקטיבית, אלא ששיחה עמוס בהטיות דתיות או עדתיות ואמוניות מוסתרות. ובעליה של תודעה זו אינו בהכרח בור ואינו קיצוני בגלוי, שכן הוא עשוי להיות אקדמאי או איש רוח; והמטען שבה טמון במושכלות שנושא שיחו ולא במה שהוא מצהיר עליו. ועל יסוד זה נהפכות הדעות המוכנות לעובדות שאין דנים בהן, והתודעה הפרטית והקיבוצית נעשית — כלשון הטקסט — ממולכדת בדוגמות מוסוות הרוכשות אופי של קדושה.
הבדל מן «התודעה הקיצונית»
והכותב מקפיד להבחין בין מושגו ובין הדומה לו. שכן התודעה הקיצונית או האידאולוגית ניכרת במה שבעליה אומר במפורש, ואילו התודעה הממולכדת — אין מחפשים בה את גלויים של הדברים אלא את מה שכינה הטקסט העיסה המחשבתית: המושכלות הבלתי מוצהרות העושות את בעליהן רואה את העולם באופן זה ולא בזולתו. ואין הבעיה אפוא ברעיונות הקיצוניים הצפים על פני השיח, אלא ברעיונות המוקדמים המסתתרים בתוך דיבור הנראה רציונלי וניטרלי. ובהבחנה זו עוברת השאלה מתוכן השיח אל תנאי ייצורו.
יסודות המדינה בקריאתו של הכותב
אחר כך מעביר המאמר את המושג מן הכללי אל המקרה הישראלי, ומונה את מה שהוא רואה כיסודות שעליהם קמה המדינה מאז היווסדה: יהדותה של המדינה ראשונה, והרוב היהודי כעיקרון שליט, והארץ כזכות מקראית לאומית, וההתנחלות כזכות דתית לגיטימית, והפלסטיני כבעיה דמוגרפית וביטחונית. והכותב שואל: האם מילכדו מושכלות אלה את התודעה הפוליטית והעממית שם עד כדי כך שאילצו את הצד הדמוקרטי שבה להסתגל אליהן? ותשובתו כי הניגודים נאבקו זה בזה בתוך אחדות אחת, וכי התוצאה הייתה שלילת ביטוייה של הדמוקרטיה צעד אחר צעד.
«היודוקרטיה» וחוק הלאום
ומתיאור זה עובר הטקסט אל מושג שני שהוא מכנה יודוקרטיה, ומתעקש כי אין הוא שלטון היהודים גרידא. אלא הוא אצלו משטר שבו נותרת הדמוקרטיה קיימת במבנה הפרוצדורלי הצורני שלה, בעוד שזהותה היהודית של המדינה כבר קבעה מראש את גבולות האזרחות והשוויון והריבונות והשייכות ואת הגדרתה של הקבוצה בעלת הזכות ההיסטורית. והכותב סבור כי שלילה זו לא פגעה בערבים בלבד — והם מחוץ להגדרתה של המדינה אצלו מלכתחילה — אלא פגעה גם ביהודים הליברלים עצמם. והוא מתארך את התעצמותו של מסלול זה לחקיקת חוק הלאום בשנת 2018, ורואה בה את ראשית היווצרותה של מה שהוא מכנה «ישראל השלישית».
שתי תודעות ולא שתי מפלגות, ושתי אפשרויות בבחירות
וסיכומו של המאמר כי המאבק המתנהל אינו בין ממשלת נתניהו ובין מתנגדיה, ואף לא בין הימין הדתי ובין הליברלי בלבד, אלא בין שתי תודעות פוליטיות: תודעה ליברלית שעודה מסוגלת להעמיד במבחן את מושכלותיה של המדינה היהודית ואת ניהולה, ותודעה מקראית שאצלה מהווה יהדותה של המדינה את נקודת ההתחלה ואת נקודת הסיום כאחת. ועל יסוד זה מציב הכותב את הבחירות הקרובות לפני שתי אפשרויות: השלמת המעבר אל מה שהוא מכנה «מדינת יהודה», או התעוררותו של הזרם הליברלי והצטרפותו אל מפעל המדינה הדמוקרטית בהתאם להחלטות האומות המאוחדות 181 ו-273, שלדבריו כללה מגילת העצמאות את עקרונותיהן. והוא חותם בכך שעל המפלגות הערביות, בין שהן מאוחדת ובין שהן משותפת, לבנות את מדיניותן על אבחנה זו.
