מאמר בנימוסי הביקורת: האחראי נשאל, ומי שמסרב להישאל מאבד את תוארו
כותב המציג את עצמו בגוף מאמרו כמי שעמד בראש התנועה האסלאמית (הפלג הצפוני) לפני שנאסרה רואה בביקורת על בעלי האחריות סימן בריאות ולא סימן מחלה, מביא ראיה מאבו בכר ומעומר ומסלמאן אלפארסי, ומזהיר מציבור שמוחא כפיים בכל מצב.
אג’תיהאד שנסלח וסטייה שאינה נסלחת
המאמר מקים הבחנה בין שני דברים: אחראי המפעיל שיקול דעת בתוך מה שהכותב מכנה העקרונות הקבועים האסלאמיים הערביים הפלסטיניים, ואז קולע פעם ושוגה פעמים ונותר בר-סליחה, ואחראי המפעיל שיקול דעת מחוצה להם, ואז סטה ולא הפעיל שיקול דעת. בשני המקרים סבור הכותב כי זכותם של האנשים לומר לו שגית, בנימוס שאין בו הכרזת כפירה ולא האשמת בגידה ולא פגיעה.
מדוע נקרא האחראי אחראי
על כך הוא בונה הגדרה לאחריות עצמה: הוא זכה בתואר הזה משום שהוא נשאל על מה שהוא אומר ועושה ומצהיר ועל העמדות שהוא נוקט. ואם נמנע מלהישאל, נשמט ממנו התואר והוא נעשה יחיד ככל היחידים. הוא רואה ביחס הדיאלקטי שבין הציבור ובין האחראי מקור כוח לשני הצדדים, שתכליתו תיקון ולא פגיעה, והכוונה ולא השפלה.
הציבור שמוחא כפיים בכל מצב
הוא מזהיר מן החלופה: אחריות שהוא מכנה «פרעונית», ומביא לה ראיה מפסוק בסורת ע’אפר, המולידה ציבור שטחי הנוטה לאן שנטה בעליו, קם בקומו ויושב בשבתו, מייפה את שייפה ומכער את שכיער, וקורא לו בקריאות עידוד גם אם עמדתו היום סותרת את עמדתו אתמול. ציבור כזה, לשיטתו, ביטל את קיומו וויתר על שכלו ונעשה מספר בלא עוצמה.
תקדימים שהוא מזמן מן הדורות הראשונים
הכותב מביא את ראיותיו מן הח’ליפות הרשידית: אבו בכר אלצדיק תולה את הציות בנאומו הראשון בציותו הוא לאלוהים, עומר בן אלח’טאב מבקש רחמים למי שמגיש לו במתנה את מומיו ובכך עושה את הביקורת מתנה ולא תוקפנות, וסלמאן אלפארסי קוטע אותו על הבמה ומסרב לשמוע ולציית עד שיבהיר לו את פני האמת, וכשהתבררה אמר: עתה אשמע ואציית.
אין חסינות מטעות לאיש מן העומדים בראש
אחר כך הוא מחיל את הכלל על השמות שנשאו בראשות התנועה האסלאמית על שני פלגיה ובסגנות שלה, ואומר כי השבח להם אינו מונע את האמירה שלא היו חסינים מטעות ושקלעו ושגו. הוא מכניס את עצמו לאותו דין בהיותו מי שמילא את ראשות הפלג הצפוני פחות משני עשורים לפני איסור התנועה בידי ישראל, ומודה כי שגה וחטא ומבקש מאלוהים שיהיה מי שכבר שב בתשובה.
חופש המילה כמעלה ולא כסכנה
הוא חותם באומרו כי מה שהדהים את העמים בשלבי התפשטותו של המפעל האסלאמי לא היה אלא חופש המילה שאפשר ליחיד — גבר היה או אישה — למתוח ביקורת על כל אחראי ויהי מעמדו רם ככל שיהיה, וכי הישארותו של האחראי תחת עדשת התשאול היא כבוד למפעל ולא גריעה ממנו.
