ממפלגת העבודה ועד «ד״ש» ו«קדימה»: מה אומר מחזור עלייתן ושקיעתן של המפלגות הישראליות על «יש עתיד»?

ההנחה

קריאה שפורסמה במפה המפלגתית הישראלית יוצאת מן הנקודה שההישרדות אינה מובטחת לשום מפלגה, יהיה כוחה אשר יהיה, ויהיו תולדותיה ארוכות ככל שיהיו, ויהיו מושביה רבים ככל שיהיו, וכי מה שמתרחש בתוך «יש עתיד» היום מעלה את השאלה: האם אנו עומדים בפני ראשיתו של מסלול הדומה למה שעברו מפלגות קודמות?

מפלגת העבודה: מן השיא אל השוליים

הדוגמה הראשונה היא מפלגת העבודה, שהייתה במשך עשורים הכוח המרכזי בפוליטיקה הישראלית והובילה ממשלות עוקבות, והגיעה בשיאה לארבעים וארבעה מושבים בבחירות 1992 ושבה לשלטון בהנהגת יצחק רבין, בטרם נכנסה למסלול ארוך של נסיגה עד שנוכחותה נעשתה שולית ביחס למעמדה ההיסטורי. הלקח, על פי אותה קריאה, אינו הפסד בחירות חולף, אלא יכולתה של מפלגת המרכז לאבד עם הזמן את כוח המשיכה שלה בעיני הדורות החדשים.

«ד״ש»: הצלחה שלא החזיקה שנה

ההתנסות השנייה היא «ד״ש – התנועה הדמוקרטית לשינוי», שזכתה בבחירות 1977 בחמישה עשר מושבים ונעשתה הסיעה השלישית בגודלה בכנסת, ואז התפרצה בה במהרה המחלוקת על ההשתתפות בממשלה והיא התפלגה בשנת 1978 לרכיבים נפרדים — כלומר הניצחון הגדול לבדו לא הספיק לבניית מפלגה יציבה.

«קדימה»: מראשות הממשלה אל ההיעדרות

וההתנסות השלישית היא «קדימה», שנוסדה בשנת 2005 בהנהגת אריאל שרון וכללה חברים ממחנות פוליטיים שונים, ונעשתה בבחירות 2006 הגדולה במפלגות הכנסת בעשרים ותשעה מושבים והרכיבה את הממשלה בראשות אהוד אולמרט. ולאחר שנים מעטות התחלפה התמונה כליל: שני מושבים בבחירות 2013, ואחר כך היעדרות מוחלטת מבחירות 2015.

היכן עומדת «יש עתיד» היום

ובבחירות 2022 קיבלה «יש עתיד» עשרים וארבעה מושבים ונעשתה הסיעה השנייה בגודלה, אלא שהיא נכנסת לשלב הקרוב בנסיבות שונות, לאחר שורה של פרישות ושינויים בשורותיה וסידור מחדש של רשימתה ושל הבריתות סביבה.