תאריך שקבע אחמד יאסין מול דיבור על «קללת השמונים»
מאמר המתפרסם באתר «אל-ג'רמק» מציג השוואה בין תאריך שהזכיר השיח' אחמד יאסין לפני כשלושים שנה ובין אמירות שיצאו מפי פוליטיקאים וכותבים ישראלים על אורך חייה של מדינתם. ונקודת המוצא היא ריאיון טלוויזיוני שערכה עמו רשת אל-ג'זירה בתוכנית «עד על התקופה» באפריל 1998, שבו קבע שנה מסוימת וביסס את קביעתו על כלל שגילו ארבעים שנה לכל דור. ולעומת זאת מקבץ המאמר דברים שפורסמו: מאמר של דן פרי ב«מעריב» המטיל ספק בהישרדות עד 2048 בלי תוכנית הצלה, ומאמר של אהוד ברק ב«ידיעות אחרונות» על שמונים שנה שמדינה יהודית לא עברה אותן אלא פעמיים, והצהרה של בנימין נתניהו בשנת 2017 על החתירה למאה שנה. והוא מוסיף עליהן קריאות של ארי שביט, ובני מוריס, ואפרים גנור, ואחר כך מונה ארבע סיבות פנימיות וחיצוניות.
תאריך שנאמר בשידור בשנת 1998
המאמר מתחיל ממעשה מתועד בזמנו ובמקומו: ריאיון טלוויזיוני שערכה רשת אל-ג’זירה עם השיח’ אחמד יאסין, מייסד תנועת חמאס, במסגרת התוכנית «עד על התקופה» באפריל של שנת אלף תשע מאות תשעים ושמונה. ובו אמר שישות הקמה על עוול אינה מתקיימת, והמשיל את המדינות לאדם בלידתו ובזקנתו, ואחר כך קבע שנה מסוימת והיא אלפיים עשרים ושבע. והשאלה שהמאמר מציב לאחר הציטוט היא שאלת היסוד: על מה ביסס את הקביעה הזאת? והתשובה שמסר בשמו היא כלל חשבוני שעיקרו ארבעים שנה לכל דור: ארבעים ראשונות שבהן הנכבה, וארבעים שניות שבהן האינתיפאדה והעימות, וארבעים שלישיות שבהן חל הסוף לפי הערכתו.
טענה הלקוחה מתולדות הממלכות
המאמר עובר מן הנבואה אל מה שהוא מכנה התקדים ההיסטורי, ומציג טענה החוזרת בכתיבה הישראלית עצמה: שממלכת דוד ושלמה, והיא בהצגה זו המדינה היהודית הראשונה, לא עברה שמונים שנה; ושממלכת החשמונאים, והיא השנייה, הסתיימה בעשור השמיני שלה. ועל בסיס זה נקראת המשוכה שישראל מתקרבת אליה בהיותה המדינה השלישית: «קללת השמונים». והמאמר מודה בה בעת שהדיבור על כליה נראה מוזר לנוכח העוצמה הצבאית ועליונותה על מדינות האזור, ושרבים רואים בו הגזמה — ואחר כך הוא אומר שמה שמשנה את התמונה אינו המאזן הצבאי אלא מה שנכתב בפנים.
מה שכתבו שני פוליטיקאים ושני עיתונים
המאמר עובר אל טקסטים שפורסמו בשמות בעליהם. שכן הכותב הישראלי דן פרי אמר במאמר שפרסם «מעריב» שישראל עלולה שלא לעמוד עד שנת אלפיים ארבעים ושמונה כל עוד לא תאמץ הממשלה הבאה את מה שכינה תוכנית הצלה לאומית שתטפל בהשלכות המלחמה והבידוד והפילוג הפנימי. וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק כתב ב«ידיעות אחרונות», לרגל יום השנה השבעים וארבעה להקמה, שהמדינה היהודית לא עברה בהיסטוריה שמונים שנה אלא בשתי תקופות, ושההתפרקות החלה בשתיהן בעשור השמיני. ואילו בנימין נתניהו הכריז בשנת אלפיים ושבע עשרה על הצורך לפעול להבטחת המשך קיומה של המדינה מאה שנה, וציין באותו הקשר שההיסטוריה אינה מכירה מדינה יהודית שעברה את השמונים. וההבדל בין השלושה אינו במועד אלא במה שנבנה עליו: אזהרה, או אבחנה, או יעד מוצהר.
קריאות של פרשנים ושל היסטוריון
המאמר מצרף לאלה שלושה שמות אחרים. הפרשן ארי שביט סבור שהארץ הגיעה לנקודת אל-חזור, ומדבר על תהליך של הרס עצמי שהגיע לשלביו האחרונים, ועל תודעה בקרב הישראלים שהם נפלו קורבן לאשליה ציונית. וההיסטוריון בני מוריס צופה התפוררות ושקיעה בבוץ, וניצחון לערבים ולמוסלמים, והפיכת היהודים למיעוט באזור. והחוקר המדיני אפרים גנור מתאר את האדמה כרועדת תחת רגלי הישראלים, ומדבר על אומה מפוזרת וחברה מפולגת הממתינה לנס שיחלץ אותה מן השנאה. והמאמר מביא לעומת זאת את הדעה הנגדית: שיש הרואים בדיבור על הכליה אסטרטגיה למשיכת אהדה ולהבטחת התמיכה הבין-לאומית המתמשכת.
ארבע סיבות המובאות לאפשרות
המאמר חותם במניית מה שהפרשנים רואים כסיבות המגבירות את סיכויי האפשרות הזאת, והן ארבע. הראשונה פילוג פנימי שקושי פתרונו מתואר כחריף מכול, ומתווספת אליו התפשטות השחיתות. והשנייה היעדר הנהגה מכוננת ומסוגלת, לצד תיאור המעמד הפוליטי הנוכחי כאופורטוניסטי ומעדיף אינטרסים אישיים. והשלישית התמורה הדמוגרפית ומאזן המספרים בין היהודים והערבים בתוך הגבולות ובשטחים הכבושים אם יישארו שיעורי הגידול כמות שהם. והרביעית ההסתמכות על התמיכה הבין-לאומית ועל הבריתות האסטרטגיות, ומה שעלול להיגרם מנסיגתה מבחינה מדינית וצבאית. והטענה שהמאמר מביא בסיומו אינה שהסיבות האלה מכריעות, אלא שחזרת הדיבור עליהן מפי מנהיגים במדינה עצמה היא שמונעת מהן שיידחו כתעמולה בלבד.
