שנתיים למותו של העיתונאי נביל עוויצ'ה בן חיפה

שני תאריכים שקובעים את המועד

המועד מוגדר בשני תאריכים. הראשון הוא הרביעי בספטמבר, היום שבו הלך לעולמו העיתונאי והסופר נביל עוויצ’ה בשנת אלפיים עשרים וארבע, ומאז חלפו שנתיים. השני הוא שנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע, שנת הולדתו בחיפה. בין שני התאריכים שמונים שנה שעברו עליו באותה עיר עצמה ובסביבתה העיתונאית והתרבותית. ומה שפורסם לרגל המועד אינו ביוגרפיה מלאה אלא רשימה, שכותבה חוזר אל שתי פגישות בלבד ומניח את כל השאר.

מסע אל עיתונות חיפה בראשית שנות השבעים

הפגישה הראשונה מתחילה באחד הביקורים שכותב הטקסט נהג לערוך בחיפה בלוויית המשורר סימון עילוטי. בראשית שנות השבעים הייתה העיר מרכז לעיתונות הקומוניסטית, ומשרדי הפרסומים שלה שכנו זה לצד זה בשכונת ואדי ניסנאס. השניים פתחו במשרדי העיתון «אל-איתיחאד», שם פגשו את חנא איברהים, צליבא ח’מיס, עלי עאשור ואחרים, משם עברו למשרדי המגזין «אל-ג’דיד» לפגישה שנעשתה שגרתית עם המשורר סמיח אל-קאסם בחדר המערכת, ולבסוף הגיעו למשרדי מגזין הצעירים «אל-ע’ד». שם, במשרדים שתיאר כצנועים, קיבל את פניהם אחד מעורכיו: נביל עוויצ’ה, שהיה מבוגר מהם במעט וקרוב לגיל שלושים.

מה אמר עורך «אל-ע’ד» על המגזין שלו

הפגישה הראשונה נהפכה לסדרת פגישות, שבהן הכירו שני האורחים את המגזין ואת חבר המערכת שלו — ובהם סאלם ג’ובראן ועודה בשאראת. עוויצ’ה סיפר להם שהמגזין הוקם יותר מעשור קודם לכן, ושגיליונו הראשון ראה אור בשנת אלף תשע מאות שישים ושתיים בחתימת העורך האחראי שלו תופיק טובי, האישיות הקומוניסטית שכיהנה כחבר כנסת בכעשר קדנציות. בכל אותן פגישות חזר ואמר כי «אל-ע’ד» הוקם למען הצעירים וכדי לחנכם על העקרונות השמאליים, וכי זו אינה משימה קלה והיא מחייבת זהירות בפרסום וקרבה אל ציבור הצעירים. הוא העדיף את המילה תרבות על פני המילה ספרות, ואמר שהראשונה רחבה יותר וכוללת את הספרות ואת שאר האמנויות, ושפיתוח המגזין כולל את עמודי הספורט כשם שהוא כולל את עמודי האמנות.

הפגישה האחרונה: אולם בחיפה בשנת 2019

הפגישות נפסקו בשל טרדות ואז שבו פעם אחרונה. זה היה ביום חמישי, השמונה עשר בספטמבר שנת אלפיים ותשע עשרה, בערב שערך «מועדון חיפה התרבותי» לכבוד הסופר מוחמד נפאע, ושבו הושקו שני ספרים שלו: «אבק השלג» ו«הרי הרוח», שניהם בהוצאת «ראיה» החיפאית שמנהל העיתונאי בשיר שלש. באותו ערב שיבח כותב הטקסט, באוזניו של עוויצ’ה, את אומץ לבה של ד”ר עולא עוויצ’ה בדיון שלה בשני הספרים — ביקורת עניינית המתמקדת בטקסט. פניו של נביל התרחבו והוא חייך, ואז אמר בגאווה: זו בתי.

ספר אחד ושמו «רחשי לב»

הרשימה מסתיימת במאזן דל במספרו: ספר אחד שהוציא נביל עוויצ’ה לאור בחייו, ושמו «רחשי לב». כותב הטקסט מתאר אותו כספר שבו ביטא את מה שרחש בלבו מאהבה לכל מה שצעיר ומאיר. והוא חותם בתיאור של האיש שמצרף שתי תכונות שנותרו עמו משנות השבעים ועד הפגישה האחרונה: אמן ועיתונאי, וחיוך שהשנים לא שינו, משום שבעליו ראה בצעירים את עתיד החברה שלו.