מדוע משפט של עידוד הופך לנטל: מומחים לחינוך ולפסיכולוגיה מזהירים מהשוואת הילד לאחיו, ומציינים כי השפעתה נוגעת בשני הצדדים ולא רק במי שהישגיו נמוכים יותר
השוואת הילד לאחיו נראית להורים דרך פשוטה לדחוף אותו לשפר את התנהגותו או להכפיל את מאמצו, אלא שמומחים לחינוך ולפסיכולוגיה סבורים כי החזרה על שיטה זו מותירה השפעות נפשיות ארוכות טווח באישיותו של הילד ובזיקתו למשפחתו ולעצמו. שכן משפטים מסוג «הבט באחיך» או «מדוע אינך כמו אחותך» מרגילים את הילד — לדבריהם — למדוד את עצמו בהצלחותיהם של אחרים במקום להכיר את יכולותיו שלו. והמדויק יותר בהערותיהם הוא שהנזק אינו מוגבל למי שמושווים אליו אחרים והוא חש בחסרונו, אלא מתפשט גם אל מי שמשווים אליו ומוטל עליו נטל השמירה על דמותו.
הכוונה והתוצאה: כלי שנעשה בו שימוש לעידוד ופועל בכיוון ההפוך
ההערה שממנה מתחילים המומחים היא שההשוואה בין אחים נעשית בדרך כלל מתוך כוונה טובה: שיעודדו את הילד לשפר את התנהגותו או להשקיע מאמץ רב יותר, ולכן היא נראית להורים דרך פשוטה שבהישג יד. אלא שמה שנובע ממנה בעת החזרה עליה שונה ממה שהתכוונו אליו. שכן לדברי אותם מומחים היא מותירה השפעות נפשיות ארוכות טווח, שאינן מוגבלות לאישיותו של הילד בלבד, אלא מתפשטות אל יחסיו עם משפחתו ואל יחסיו עם עצמו. והפער בין הכוונה לתוצאה הוא שהופך שיטה זו לראויה לבחינה מחדש.
כיצד פועל המשפט: העברת נקודת הייחוס של ההערכה מן הילד אל זולתו
ואילו את מנגנון ההשפעה מסבירים המומחים לחינוך ולפסיכולוגיה כך: הילד ששומע שוב ושוב משפט מסוג «הבט באחיך», או שאלה מסוג «מדוע אינך כמו אחותך», מתחיל בהדרגה להעריך את עצמו דרך הצלחותיהם של אחרים, במקום להכיר את יכולותיו המיוחדות ולהוקיר אותן. והמילה החשובה כאן היא «בהדרגה»: שכן הדבר אינו מתרחש בבת אחת בעקבות משפט חולף, אלא מתבסס בכוח החזרה עד שנקודת הייחוס של ההערכה אצל הילד הופכת חיצונית לו ולא פנימית. ותמורה זו בנקודת הייחוס היא שורש כל הנובע ממנה לאחר מכן.
ההשפעה הראשונה: קנאה ותחרות בתוך הבית
והראשון שנובע מכך הוא השפעה על היחסים בין האחים עצמם, שכן ההשוואות המתמשכות מחזקות ביניהם רגשות של קנאה ותחרות. וזה מתעצם במקרה מסוים שהמומחים מגדירים אותו: כאשר אחד הילדים חש שאחיו זוכה מן ההורים בהערכה רבה יותר מזו שהוא עצמו זוכה לה. כלומר ההשוואה אינה נקראת אצל הילד כהערה על ביצועיו בלבד, אלא כקביעת מעמדו בבית. וכך הופך משפט שנאמר למטרה חינוכית לחומר למריבה בין אחים.
ההשפעה השנייה: בדמות שיש לילד על עצמו
וההשפעה השנייה היא פנימית ונוגעת לילד עצמו, והמומחים מסכמים אותה בארבע תוצאות הקשורות זו בזו: ירידה בביטחון העצמי, ופחד מכישלון, ותחושת אי-מספיקות, וחתירה מתמדת לזכות בשביעות רצון ההורים. והאחרונה היא המדויקת שברשימה, משום שהיא מתארת את מה שנראה מבחוץ כשקידה ראויה לשבח בעוד שמבפנים הוא חרדה נמשכת: ילד שאינו פועל משום שהוא רוצה, אלא משום שהוא חושש שלא יספיק. ורב ההבדל בין מניע הנובע מרצון בהישג לבין מניע הנובע מפחד מאובדן שביעות הרצון.
מה שנעלם בדרך כלל: גם הילד שמשווים אליו משלם מחיר
והמדויק ביותר שעליו מתריעים המומחים הוא שהשפעות ההשוואה אינן מוגבלות לילד שחש שהוא מצליח פחות. שכן הן נוגעות גם בילד שההשוואה נערכת אליו, כלומר במי שמוצג כדוגמה. והסיבה לכך היא שהוא חש שנדרש ממנו תמיד לשמור על דמותו כטוב ביותר או כמצליח ביותר, ונוצרים אצלו לחץ נפשי ופחד מאובדן מעמדו בתוך המשפחה. ובכך אין בהשוואה מנצח ומפסיד, אלא שני צדדים שכל אחד מהם נושא נטל מסוג אחר: האחד נטל החֶסֶר והאחר נטל השמירה על העליונות.
החלופה שמציעים המומחים: שהילד יימדד בעצמו
ואילו את החלופה מנסחים המומחים בכלל אחד: שהמיקוד יהיה בהתפתחות הילד בהשוואה לעצמו ולא בהשוואה לאחיו. וכליו של הדבר שלושה: הוקרת מאמצו, והוקרת התקדמותו האישית, ואימוץ משפטים המכוונים אותו לגלות את מה שהוא מסוגל לו, במקום לדחוף אותו לתחרות עם זולתו. והם סומכים כלל זה על הנחה פשוטה, והיא שלכל ילד אישיותו ויכולותיו ודרכו המיוחדת בלמידה ובגדילה. והמסקנה שהם מצביעים עליה היא שהענקת תחושה לילדים שהם מקובלים ומוערכים הרחק מן ההשוואות מסייעת להם לבנות ביטחון יציב יותר בעצמם, ולקיים יחסים בריאים עם אחיהם.
