שלושים ושמונה רשימות וחודש עד סגירת דלת הפסילה
אתר «אלג'רמק» פרסם קריאה פוליטית של הזירה הבחירתית בישראל לאחר הגשת רשימות המועמדים לוועדת הבחירות המרכזית בימים השביעי והשמיני בספטמבר. הקריאה מציינת ששלושים ושמונה רשימות הוגשו, שאישורן הרשמי נמשך עד העשרים ושבעה בחודש הנוכחי, ושמה שבא לאחר מכן הוא דלת בקשות הפסילה, המועמדת לכוון אל שתי הרשימות הערביות או אל מועמדים מהן, כאשר ההחלטות יועברו בעת ערעור אל בית המשפט העליון. הכותבת — או הכותב, והחומר בלא חתימה — קוראת את גוש הימין כמי שנעשה קיצוני ושברירי בעת ובעונה אחת: פרישתה של חברת הכנסת טלי גוטליב מ«הליכוד» והצטרפותה מחדש ברשימת בן גביר, בריתו של סמוטריץ' עם משה פייגלין, והופעת מפלגת «עמך ישראל» בראשות האלוף עופר וינטר. היא מוסרת מן הסקרים את הקדמתו של אייזנקוט על נתניהו בהתאמה לראשות הממשלה בשיעור של ארבעים ושבעה אחוזים מול שלושים וארבעה. והיא מעריכה ששתי הרשימות הערביות עשויות להגיע יחד לארבעה עשר מנדטים אם ייכשלו מאמצי הפסילה.
מה שהתרחש בפן הפרוצדורלי, ומה שבא אחריו
הקריאה יוצאת מעובדה פרוצדורלית מוגדרת בתאריכה: הגשת רשימות המועמדים לוועדת הבחירות המרכזית בימים השביעי והשמיני בספטמבר, וזה ההליך המחייב שעל פיו בוחנת הוועדה את הרשימות לפי החוק לקראת אישורן הרשמי במועד שלא יאוחר מן העשרים ושבעה בחודש. ומספר הרשימות שהוגשו הגיע לשלושים ושמונה, והן כוללות את רוב המפלגות המיוצגות בכנסת ומפלגות חדשות ממחנה הימין הקיצוני. ואילו מה שבא לאחר האישור הוא דלת בקשות הפסילה, והכתבה צופה שהן יכוונו אל שתי הרשימות הערביות או אל מועמדים מתוכן, ומפנה את תשומת הלב לכך שהקואליציה השלטת מחזיקה ברוב בוועדה, ולכך שהערעור על החלטות הפסילה מועבר אל בית המשפט העליון — שאותו היא מתארת כמי שעצמאותו העצמית הוחלשה.
גוש ימני יותר ומלוכד פחות
הטענה המרכזית בקריאה היא שמחנה נתניהו נעשה קיצוני יותר בלי שנעשה מוצק יותר. והיא מביאה על כך שלושה סימנים: הראשון הוא שהבחירות המקדימות ב«ליכוד» העמיקו את המאבקים הפנימיים עד שחברת הכנסת טלי גוטליב פרשה מן המפלגה והצטרפה כמועמדת מחדש לרשימת בן גביר, שעליו אומרת הכתבה כי הוא חותר להתחרות ב«ש”ס» על בסיס התמיכה שלה. והשני הוא שבריתו של סמוטריץ’ עם משה פייגלין דוחפת את «הציונות הדתית» לכיוון שהיא מתארת ככהניסטי כלפי הפלסטינים בעזה, בגדה, בירושלים ובפנים. והשלישי הוא הופעת מפלגת «עמך ישראל» בראשות האלוף עופר וינטר, המשתייך אידאולוגית לאותו זרם עצמו, ואשר עשוי לגרוע מיתרתו של סמוטריץ’. והיא מסיקה שמי שתואר בתקשורת הישראלית כ«קוסם» בהנדסת בריתות הימין נראה עד כה ככושל בהנדסתן הפעם.
תפקיד כפול למפלגה חדשה
הקריאה נעצרת אצל מפלגתו של וינטר עצירה מיוחדת, משום שמקומה מעורפל. שכן השיח שלה נשען על חובת התפטרותו של כל מי שיש לו קשר למחדל השביעי באוקטובר שנת אלפיים עשרים ושלוש, כלומר היא יריבה של הממשלה הקיימת. אלא שהכותב סבור שנתניהו עשוי לקרוא בקיומה תפקיד כפול המשרת אותו: שתצליח ותהווה ערובה נוספת להישארותו בשלטון, או שתמשוך אליה את הזועמים על מדיניותו מבין מי שהיו בדרכם אל האופוזיציה — ואל אייזנקוט בפרט — ותשאיר בכך את קולותיהם בתוך גוש הימין גם אם יֵלכו לאיבוד באי-מעבר אחוז החסימה. וזו קריאה בכוונות ולא עובדה מוכחת, ויש לקרוא אותה כהערכה של כותב ולא כהכרזה של מפלגה.
רשימה שיצאה בניגוד למה שרצה בעליה
ואילו נקודת החולשה שהכתבה רואה כגדולה ביותר במצבו של נתניהו היא נסיגת שכנועו של הציבור ביכולותיו כמנהיג, והיא מסתמכת על סקרים המעמידים את אייזנקוט במקום הראשון בהתאמה לראשות הממשלה בפער רחב: ארבעים ושבעה אחוזים מול שלושים וארבעה. והיא מוסיפה שנתניהו ניהל בתוך מפלגתו מערכה להרחבת שליטתו ברשימה באמצעות הסמכות לשריין כעשרה מקומות מתקדמים למועמדים שהוא רוצה, בשאיפה להציגה כפונה אל ימין המרכז ולא אל הימין הקיצוני בלבד. אלא שהתוצאה — לפי הקריאה — יצאה הפוכה ממה שרצה: שכן רבות מן הדמויות הביטחוניות, הפוליטיות והכלכליות שאותן התכוון לצרף דחו את פנייתו, והרשימה יצאה ימנית יותר ובעלת מנת ציונות דתית גבוהה יותר ממה שתכנן.
שלוש התפתחויות הכופות את סדר היום
הכתבה סבורה ששלוש התפתחויות בו-זמניות כפו על המערכה סדר יום שקשה לנתניהו ולאופוזיציה להתעלם ממנו. הראשונה היא סיורו של השגריר האמריקאי ביישוב תורמוס עיא והטלתו על הממשלה את האחריות להגנת הפלסטינים וסירובו לראות בתקיפות מעשה של פורעי חוק, ומה שבא בעקבותיו מלחץ אמריקאי שהוביל לצווים לפנות חמישה עשר מאחזים מתוך מאות שהוקמו. והשנייה היא העמדה הבריטית ועימה אחת עשרה מדינות אירופיות ומערביות, ובהן צרפת, ספרד וקנדה, לאסור על ההתנהלות עם מפעל ההתנחלות ועם תוצרתו — וזה מה שערוץ 12 תיאר, לפי הכתבה, כ«שבעה באוקטובר דיפלומטי» משום שמשרד החוץ והמוסד לא צפו אותו. והשלישית היא מה שפורסם על אזהרות איחוד האמירויות שהגיעו אל נתניהו במישרין לפני השביעי באוקטובר, וזה מה שמחזיר את הדרישה לוועדת חקירה רשמית אל קדמת הבמה.
ארבעה עשר מנדטים שמכריעים ואינם משרטטים
הקריאה מגיעה למקומו של הקול הערבי במשוואה הזאת, ומנסחת אותו ניסוח זהיר. שכן אם ייכשלו מאמצי הפסילה — והכתבה רומזת לאפשרות שגורמים מסוימים באופוזיציה יתמכו בהם — עשויות «המשותפת» ו«המאוחדת» לקבל יחד מה שמגיע לארבעה עשר מנדטים, ואז יוכל הקול הערבי להכריע את הבחירות. אלא שהכותב מבחין בדייקנות בין שתי יכולות: היכולת לקבוע איזו ממשלה לא תקום, והיא מצויה; והיכולת לקבוע את מדיניותה של הממשלה החלופית, והיא אינה מצויה ואין עליה הסכמה. והוא מוסיף שהסכם עודפי קולות בין שתי הרשימות הכרחי. וההבחנה הזאת בין ההכרעה ובין שרטוט המדיניות היא מסקנת החומר, והיא מה שעושה אותו קריאה בגבולות הכוח ולא הכרזה על כוח.
