עיסא אל-עיסא: בעל העיתון «פלסטין» שהוגלה לאנטוליה
בראש שמותיהם של אנשי העיתונות, הפוליטיקה והספרות ביפו במחצית הראשונה של המאה העשרים עומד שמו של עיסא דאוד אל-עיסא. הוא נולד בעיר בשנת 1878 ונפטר בביירות בשנת 1950, וחייו התחלקו בין פלסטין, לבנון ומצרים. הוא למד בקולג' אל-פריר ביפו ולאחר מכן בבית הספר האורתודוקסי בכפתין שבלבנון, והשלים את לימודיו הגבוהים באוניברסיטה האמריקנית בביירות, ורכש על בוריין ארבע שפות: ערבית, טורקית, צרפתית ואנגלית. בשנת 1911 ייסד ביפו את העיתון «פלסטין», שנודע בעמדותיו הלאומיות ובהתרעתו המוקדמת מפני המפעל הציוני, ובעקבות זאת חדל העיתון להופיע ובעליו הוגלה לאנטוליה. אחר כך שימש בדמשק מזכירו הפרטי של האמיר פייסל בן אל-חוסיין וראש הדיוואן המלכותי שלו, ולאחר מכן שב ליפו והוציא מחדש את עיתונו, והיה מן הבולטים במגִנים על ערביותה של העדה האורתודוקסית וממייסדי מפלגת ההגנה הלאומית.
ראשית הדרך בין יפו, כפתין וביירות
עיסא דאוד אל-עיסא נולד ביפו בשנת 1878, ובה הייתה ראשית לימודיו בקולג’ אל-פריר. אחר כך עבר ללבנון ולמד בבית הספר האורתודוקסי בכפתין, והשלים את לימודיו הגבוהים באוניברסיטה האמריקנית בביירות. ותוצאתו של מסלול זה ארבע שפות שרכש על בוריין: ערבית, טורקית, צרפתית ואנגלית — והוא צירוף המסביר הרבה ממה שבא לאחר מכן, שכן הוסיף לו אל לשון אמו את לשון המדינה העות’מאנית ואת שתי לשונותיהם של המתיישבים האירופים. וחלק מחייו עברו עליו בנדודים בין פלסטין, לבנון ומצרים, ובימי השלטון העות’מאני מילא כמה משרות בפלסטין ובמצרים בטרם פנה לעבודה העיתונאית.
«פלסטין» בשנת 1911 ומחירה: ההגליה
בשנת 1911 ייסד ביפו את העיתון «פלסטין», והוא המפעל שאליו נקשר שמו יותר מכל זולתו. והעיתון נודע בעמדותיו הלאומיות ובהתרעתו המוקדמת מפני סכנותיו של המפעל הציוני, בעת שהעניין היה עדיין בראשיתו ולא התגבש עדיין בתודעתם של רבים. וקו זה לא עבר בלא מחיר: העיתון חדל להופיע, ובעליו הוגלה לאנטוליה. ומאורע זה לבדו קובע את מקומו של «פלסטין» בעיתונות אותה תקופה, שכן השפעתו חרגה ממה שהוא מפרסם עד שנעשה נושא לצעד מצד השלטון עצמו.
בדמשק: «אליף בא» וראשות הדיוואן
ועם כניסתו לדמשק של הצבא הערבי בפיקודו של המלך פייסל בן אל-חוסיין ההאשמי, עבר אל-עיסא לשלב אחר בעבודתו. שם הוציא לאור עיתון לאומי שנשא את השם «אליף בא», ואחר כך בחר בו האמיר פייסל למזכירו הפרטי, ולאחר מכן לראש הדיוואן המלכותי. והוא המשיך בתפקיד זה עד שנכנסו הכוחות הצרפתיים לסוריה והצטמצם בה השלטון הערבי. וכך צירפו קורות חייו בתוך שנים מעטות בין מעמדו של העיתונאי הכותב על השלטון ובין מעמדו של הפקיד הראשון בדיוואנו, והוא צירוף החושף כיצד הייתה העיתונות באותם ימים שער לעבודה הפוליטית הישירה.
השיבה ליפו והחייאת העיתון
לאחר תום החוויה הדמשקאית שב ליפו וחידש את פעילותו העיתונאית, והוציא מחדש את העיתון «פלסטין». ועשה ממנו — לפי המסופר על אותה תקופה — במה לעטים החופשיים ולסוגיות הלאומיות והכלל-ערביות, ולא עיתון של חדשות מקומיות בלבד. ובשיבה זו החזירה לעצמה יפו את קולה העיתונאי הבולט ביותר בשנות המנדט, והעיתון נעשה לאחד הסימנים הנזכרים כשנזכרת העיר באותו פרק מתולדותיה.
ערביותה של העדה האורתודוקסית ומפלגת ההגנה הלאומית
ולא הצטמצמה פעילותו בעיתונות. שכן היה מן הבולטים במגִנים על ערביותה של העדה האורתודוקסית, והתנגד לשליטתם של הנזירים היוונים בענייניה, וקרא לשחרור העדה הערבית האורתודוקסית מאותה שליטה בהיותה חלק מן האומה הערבית, ועמד בעניין זה בראשן של כמה ועידות אורתודוקסיות ערביות. ולצד זאת היה חבר במועצת המנהלים של בנק האומה הערבית, ונטל חלק בכמה אגודות צדקה, מוסלמיות ונוצריות גם יחד, והיה מן החברים המייסדים של מפלגת ההגנה הלאומית בפלסטין. ובין כל המשרות האלה חוט אחד: העשייה הציבורית בהיותה המשך למה שהיה כותב בעיתונו.
