«כתובת העובד»: חמישים עובדים נספו וארבע מאות ארבעים וארבעה נפצעו באתרי עבודה מאז תחילת השנה, והנפילה מגובה בראש הסיבות
עמותת «כתובת העובד» פרסמה נתונים על תאונות עבודה בארץ מאז תחילת השנה הנוכחית, ובהם נאמר שחמישים עובדים מצאו את מותם ושארבע מאות ארבעים וארבעה אחרים נפצעו. והענף החשוף ביותר על פי הנתונים הוא הבנייה. והעמותה מציבה בראש סיבות המוות את הנפילה ממקומות גבוהים, ואחריה הדריסה וההתנגשות והתאונות הקשורות בהפעלת כלי רכב וכלים ומכונות כבדות בתוך אתרי העבודה. והמספרים מציבים את תיק הבטיחות בעבודה בפני שאלה על הפיקוח על יישום התקנות, ועל מה שננקט כלפי מי שאינו מקיים אותן מבין המעסיקים והקבלנים.
מאזן השנה הנוכחית כפי שפרסמה אותו העמותה
הנתונים שהביאה עמותת «כתובת העובד» מכסים את התקופה המשתרעת מתחילת השנה הנוכחית ועד למועד הפרסום. ובהם נאמר שמספר העובדים שנספו בתאונות שאירעו באתרי עבודתם הגיע לחמישים, ושמספר הפצועים הגיע לארבע מאות ארבעים וארבעה. והענף המוביל במאזן זה, על פי העמותה, הוא ענף הבנייה. ואלה מספרים שאינם מתארים תאונה מסוימת אלא דפוס חוזר, וחזרה זו היא שעושה אותם מדד למצב הבטיחות בעבודה ולא סטטיסטיקה שנתית בלבד.
כיצד מתרחשות הפציעות: שלושה דפוסים שבראשם הגבהים
והעמותה מייחסת את רוב המתרחש לתנאי עבודה מסוכנים, ומסכמת את דפוסיו בשלושה. הראשון והמסוכן שבהם הוא הנפילה ממקומות גבוהים, והוא הסיבה הבולטת ביותר למוות ובייחוד באתרי בנייה. והשני הוא הדריסה וההתנגשות בכלי רכב ובכלים הפועלים בתוך האתר. והשלישי הוא מה שקשור בשימוש בציוד השונה ובמכונות הכבדות במהלך העבודה. והמכנה המשותף לשלושת הדפוסים הוא שכולם קשורים בסידורו של האתר ובציודו של העובד, ולא בגורל שאין לדחותו.
שנה קודמת להשוואה: שמונים ואחד הרוגים ושבע מאות שלושים וארבעה פצועים
וכדי לקרוא את מספרי השנה הזו נדרש מה שיימדדו לפיו. והעמותה מספקת זאת בנתוני השנה שעברה, שכן במהלכה נספו שמונים ואחד עובדים ונפצעו שבע מאות שלושים וארבעה. והחשוב יותר במאזן ההוא הוא פירוט שבתוכו: שש מאות עשרים ושמונה מן הפצועים היו פציעותיהם מסווגות בין הבינוניות לקשות, כלומר שהרוב המכריע שבהם לא הייתה פציעתו קלה. ופירוט זה משנה את משמעותו של המספר הכולל: שכן מדובר במאות עובדים שיצאו מאתריהם בנזק חמור ולא חולף.
מקומו של הכשל לדעת גורמי הזכויות והאיגודים: הפיקוח ולא המודעות
ונתונים אלה מלווים בביקורת מתמשכת מצד גורמי זכויות אדם ואיגודים מקצועיים על מציאות הבטיחות בעבודה. וציר הביקורת אצלם אינו בורותו של העובד בדבר הסכנה, אלא ליקוי בפיקוח על יישום תקנות הבטיחות והמניעה. ומצטרף לכך בעיניהם היעדרם של צעדים מרתיעים כלפי המעסיקים והקבלנים שאינם מספקים תנאי עבודה בטוחים. כלומר האבחנה מציבה את האחריות אצל צד המסוגל לשנות את הנסיבות, ולא אצל מי שעובד בתוכן.
מה שדורשים גורמים אלה: מניעה לפני התאונה ולא טיפול אחריה
ודרישותיהם של גורמים אלה נחלקות לשני חלקים. חלק פיקוחי: הידוק הפיקוח על המעסיקים והקבלנים, והטלת עונשים בעלי השפעה ממשית על העבריינים, והגברת פעולות הביקורת באתרים. וחלק מונע: הבטחת אספקתו של ציוד מגן אישי לעובדים, וההקפדה החמורה על תקני הבטיחות. וההיגיון המאחד ביניהם, כפי שמנסחים אותו גורמים אלה, הוא המעבר מטיפול בתוצאות התאונות לאחר התרחשותן אל מניעת התרחשותן מלכתחילה.
מה שהמספרים אינם מראים: מה שנופל על המשפחה אחרי התאונה
ונותר בתיק זה מה שהסטטיסטיקה אינה לוכדת. שכן השלכותיה של תאונת עבודה אינן נעצרות אצל העובד עצמו, אלא מתפשטות אל משפחתו, ובייחוד כאשר הפציעה מובילה לאובדן כושר עבודה זמני או קבוע. והקשים שבמקרים הם אלה שבהם מאבדת המשפחה את מי שהיה מקור הכנסתה העיקרי. וכך הופכת תאונה אחת ממספר בטבלה שנתית לניתוק בפרנסתו של בית שלם, וזהו הממד שאליו מצביעה העמותה בקריאתה את הנתונים הללו.
