מן ההודעה אל בית המשפט: נתניהו מנחה את עורכי דינו להגיש תביעת דיבה נגד "הארץ" ונגד העיתונאי שלומי אלדר, ולשכתו מביאה יומן שיחות ויומן כניסות כראיה להכחשתה
תגובתו של ראש הממשלה הישראלית בנימין נתניהו למה שפורסם על שיחה בינו לבין נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד לפני השבעה באוקטובר עברה משלב ההודעה אל שלב ההתדיינות המשפטית: לשכתו הודיעה כי הוא הנחה את עורכי דינו להגיש תביעת דיבה נגד עיתון "הארץ", נגד העיתונאי שלומי אלדר ונגד גורמים נוספים, על רקע מה שתיארה כגרסה כוזבת. הלשכה הביאה בהצדקת עמדתה שתי טענות תיעודיות שלא הועלו קודם לכן: הראשונה, שיומן השיחות של ראש הממשלה בתקופה שמתחילת ספטמבר ועד השבעה באוקטובר נבדק ולא נמצא בו תיעוד לאותה שיחה, והשנייה, שהתקשורת המדינית עם נשיא האמירויות מתנהלת באמצעות נציג המגיע ללשכה ובידיו מכשיר תקשורת מוצפן מיוחד, ושבדיקת יומני הכניסות באותה תקופה לא העלתה רישום של כניסת נציג אמירתי. עוד האשימה הלשכה את העיתונאי בפרסום מידע לא נכון על אזהרה מצרית, והטילה על ראש שירות הביטחון הכללי לשעבר רונן בר ועל ראש המטה הכללי לשעבר הרצי הלוי את האחריות לכישלון.
הצעד החדש: מהכחשה לתביעה
החדש בהתפתחות זו אינו תוכן העמדה אלא צורתה. לשכת ראש הממשלה כבר הכחישה קודם לכן את הגרסה בהודעה, ואילו עתה הודיעה כי נתניהו הנחה את עורכי דינו להגיש תביעת דיבה. והנתבעים הם שלושה צדדים: עיתון “הארץ”, העיתונאי שלומי אלדר, וגורמים נוספים שלא ננקבו בשמם בהודעה. בכך עובר הפולמוס מעמודי העיתונים אל זירה שבה נדרש כל צד להוכיח את דבריו.
הטענה הראשונה: בדיקת יומן השיחות
הדבר הראשון שעליו נשענה הלשכה הוא נתון זמן מוגדר: שלא התקיימה כל שיחה בין ראש הממשלה לנשיא האמירויות בתקופה שמתחילת ספטמבר ועד השבעה באוקטובר. והאסמכתה שהציגה לאמירה זו היא הליכית: בדיקת יומן השיחות של נתניהו באותה תקופה, והאמירה כי היא לא העלתה תיעוד לשיחה המיוחסת לו. כלומר, הלשכה לא הסתפקה בהכחשה אלא טענה שיש בידה מה שתומך בה.
הטענה השנייה: ערוץ שיש לו צורה אחת ויומן כניסות המתעד אותו
אחר כך עברה הלשכה לתאר את הדרך שבה מתנהלת התקשורת המדינית בין שני הצדדים, וזה לב טענתה השנייה. לדבריה, אין קשרים אלה מתנהלים בטלפון כמקובל, אלא באמצעות נציג אמירתי המגיע ללשכת ראש הממשלה ועמו מכשיר תקשורת מוצפן מיוחד, וכל המתנהל דרכו מתועד. על יסוד זה חזרה אל יומני הכניסות ללשכה בתקופה השנויה במחלוקת, ואמרה כי הם היו נקיים מכל רישום של כניסת נציג אמירתי, בהזכירה שהכניסה אינה מתאפשרת כלל בלא תיעוד ביטחוני. ושתי טענות אלה יחד הן מה שהלשכה מבקשת לבסס עליו את תביעתה.
האשמה נוספת: תיק האזהרה המצרית
התגובה לא נעצרה בשיחה האמירתית. הלשכה הפנתה אל העיתונאי האשמה שנייה הנוגעת לתיק אחר: פרסום מידע שראתה כלא נכון על אזהרה מצרית שהגיעה לראש הממשלה בדבר מתקפה אפשרית. וטענתה כאן אינה תיעודית אלא זמנית, שכן ראתה כי טענות אלה כבר הופרכו בראשית המלחמה, ואין הצדקה להעלותן מחדש עתה.
הסטת הכיוון: אחריות המוטלת על שני תפקידים ביטחוניים
בחלק האחרון של תגובתה עברה הלשכה מהגנה אל הצבעה על גורם אחר שאצלו היא רואה את האחריות. היא הטילה את הכישלון הביטחוני שקדם לשבעה באוקטובר על ראש שירות הביטחון הכללי לשעבר רונן בר ועל ראש המטה הכללי לשעבר הרצי הלוי, באומרה כי הייתה בידיהם ידיעה על סימנים שעות לפני התרחשות האירועים. היא הוסיפה כי הדבר היה לדעתה בר-מניעה לו ננקטו צעדים מקדימים ולו דווח לראש הממשלה בזמנו. וזו הפניה המעבירה את השאלה מ”מה הוא ידע” אל “מי היה צריך לדווח”, והיא בלב הדיון הפתוח בתוך ישראל מאותו תאריך.
