מוחמד בן זאיד עדכן את ראש הסי־איי־אי על אזהרתו לנתניהו
ערוץ החדשות «כאן» חשף ששייח' מוחמד בן זאיד, נשיא מדינת איחוד האמירויות, עדכן בכירים בישראל ובארצות הברית על שיחה שהתנהלה בינו ובין ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לפני השבעה באוקטובר, ושהייתה בה אזהרה מהתלקחות המצב בזירה הפלסטינית. ולפי הדיווח, הוא הציג את שהתרחש בפגישה עם ראש סוכנות הביון המרכזית האמריקנית ביל ברנס שנערכה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, ואמר בה שמה שהפנה לנתניהו היה אזהרה כללית מאפשרות של התפוצצות אלימה. והמקורות אישרו שמה שנמסר לא היה התרעה מודיעינית מוגדרת, אלא ביטוי לחששות כלליים הקשורים למתח המתגבר עם הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה גם יחד. ולעומת זאת הודיע נתניהו מוקדם יותר באותו יום עצמו שהנחה את צוותו המשפטי להגיש תביעת דיבה נגד עיתון «הארץ» ונגד העיתונאים שלומי אלדר ורות יובל ואורי משגב, בדרישת פיצוי בסך שני מיליון וחמש מאות אלף שקל, ובתארו את שפורסם כעלילה חסרת בסיס. ואמר שלא התקיימה שום שיחה בינו ובין נשיא האמירויות מתחילת ספטמבר ועד השבעה באוקטובר, ושמשרד ראש הממשלה והמועצה לביטחון לאומי והמזכירות הצבאית סקרו את רישומי הקשר ולא מצאו תיעוד לשיחה כזאת. ו«הארץ» השיבה בקצרה שהיא עומדת מאחורי מה שפרסמה.
ערוץ מוסר, ומקורו נשיא מדינה
החדש בפרק הזה אינו קיומה של האזהרה — שהוא נושא למחלוקת מזה ימים — אלא מי סיפר על התרחשותה ולמי. שכן לפי מה שחשף ערוץ החדשות «כאן», הודיע נשיא מדינת איחוד האמירויות שייח’ מוחמד בן זאיד לבכירים בישראל ובארצות הברית על שיחה שקיים עם ראש הממשלה הישראלי לפני השבעה באוקטובר, שכללה אזהרה מהתלקחות המצב בזירה הפלסטינית. כלומר המקור שנמסר בשמו הפעם אינו דיווח עיתונאי הנשען על אחראים אלמונים, אלא הצד שנאמר עליו שהוא עצמו השמיע את האזהרה. וזה מה שמעלה את הגרסה בדרגה בסולם ההסתמכות: מדיבור על שיחה לדיבור על מי שאמר שקיים אותה.
והמושב שאליו עברה הידיעה: ברנס
הפרט המדויק ביותר בדיווח הוא המקום שבו הציג בן זאיד את שהתרחש. שכן לפי החומר, העניין התנהל בשיחה עם ראש סוכנות הביון המרכזית האמריקנית ביל ברנס, שנערכה חודשים לאחר פרוץ המלחמה ולא לפניה. ומיקומה של השיחה הזאת בזמן חשוב משתי סיבות. הראשונה היא שהוא הופך את מה שנמסר להיזכרות מאוחרת ולא להתרעה בזמן אמת, שכן הדיבור על האזהרה בא לאחר שהתרחש מה שהוזהר מפניו. והשנייה היא שהוא מציב את המקרה בערוץ מודיעיני אמריקני בכיר, ולא בהצהרה פומבית ולא בהדלפה עיתונאית. ומכאן שמה שהערוץ מוסר אינו עדותו של בן זאיד לדעת הקהל, אלא מה שאמר בחדר סגור למי שאמור לתעד את הנאמר לו.
תכונת האזהרה היא עיקר העניין
החמור ביותר בדיווח הוא מילה אחת: «כללית». שכן המקורות מאשרים שמה שהופנה לא היה התרעה מודיעינית מוגדרת, אלא ביטא חששות כלליים הנוגעים למתח המתגבר עם הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה גם יחד. והתיאור הזה הופך את משמעות הידיעה כולה. שכן ההתרעה המודיעינית המוגדרת — כלומר מידע על מבצע מסוים בזמן מסוים — מחייבת פעולה ונשאל מי שהזניח אותה. ואילו הבעת חששות כלליים מהתפוצצות אפשרית היא ממה שחוזר ונשנה בדיבור בין מנהיגים, וקשה שתיבנה עליה האשמה בהזנחת מידע שהיה מספיק למנוע את שהתרחש. שכן הדיווח מאשש את עובדת האזהרה ומפשיט ממנה בה בעת את תכונת ההתרעה.
ההכחשה עברה לבית המשפט
מן הצד שכנגד, תגובת ראש הממשלה לא נעצרה בהצהרה. שכן הוא הודיע מוקדם יותר באותו יום עצמו שהנחה את צוותו המשפטי להגיש תביעת דיבה נגד עיתון «הארץ» ונגד העיתונאים שלומי אלדר ורות יובל ואורי משגב, בדרישת פיצוי בסך שני מיליון וחמש מאות אלף שקל, ובתארו את שפורסם כעלילה חסרת בסיס. והביא בהכחשתו טיעון תיעודי: שלא התקיימה שום שיחה בינו ובין נשיא האמירויות בתקופה שמתחילת ספטמבר ועד השבעה באוקטובר, ושמשרד ראש הממשלה והמועצה לביטחון לאומי והמזכירות הצבאית סקרו את רישומי הקשר ולא מצאו תיעוד לשיחה כזאת. והעיתון השיב במשפט אחד: שהוא עומד מאחורי מה שפרסם.
רישום שאינו מתעד, וגרסה שאינה תואמת
מוטב שייקראו שני הטיעונים יחד ולא כל אחד לחוד. שכן לשכת ראש הממשלה מכחישה קיומו של תיעוד לשיחה ברישומיה, והדיווח מוסר בשם בן זאיד שהוא הודיע לבכירים על שיחה שהתקיימה. ושני הדברים האלה אינם בהכרח סותרים זה את זה סתירה גמורה, משום שהיעדר התיעוד ברישום מסוים אינו שווה להיעדר המקרה, ומשום שהחומר אינו מגדיר את ערוץ השיחה הנטענת ולא את אמצעיה. אלא שאין חולק על כך ששני הצדדים בונים על שתי רמות שונות של הוכחה: האחד על רישום מנהלי הניתן לסקירה, והאחר על גרסתו של מי שאומר שהיה צד. וההבדל הזה בסוג הראיה הוא שהופך את הסוגיה ליכולה להישאר פתוחה אף עם ההכחשה הנחרצת — והוא גם מה שמעביר את המחלוקת מדפי העיתונים לאולם בית המשפט.
